משועממת כרונית...

אתם אולי תחשבו שאני מגזימה או לוקחת את זה יותר מידי קשה, אבל אני חושבת שיש לי פוסט טראומה מהפרידה האחרונה שלי. מעבר לכל התסמינים והקריטריונים להפרעה, שיש לי את רובם אגב.. אני פשוט מרגישה שאני לא יכולה לפתח שום קשר כזה או אחר עם גבר, אחרי המערכת יחסים האחרונה שהייתה לי. רק המחשבה של לצאת עם גבר לדייט או לפתח איתו קשר כזה או אחר, מכניסה אותי לחרדה ולמצב הימנעות ואז יש לי התקף חרדה, בכי בלתי נשלט ודפיקות לב חזקות. אני מסתובבת לי בטינדר ובאוקיופד ואני מתחילה שיחות עם גברים אבל ברגע שהם מבקשים את מספר הטלפון שלי או להיפגש איתי, אני חוסמת אותם מיד. אני פשוט לא יכולה לדמיין את עצמי שוב בסיטואציה הזאת. וזה לא רק המחשבה של להיכשל בקשר, זה גם להיפתח למישהו בצורה אינטימית ואחר כך לקבל סכין בלב בצורה שקיבלתי ולסובב אותה מיליון פעם... אני פשוט לא חושבת שאני יכולה לעבור את כל זה שוב. אין לי ספק בכלל שאני צריכה לחזור לטיפול, אני רק מפחדת שהחלומות שהיו לי לפני הטיפול הקודם שהיה לי, יתחילו לחזור על עצמם ואז לגמרי אהיה בטוחה שאני חייבת לחזור לטיפול. אז לפני הטיפול היו לי חלומות מגיל 16 בערך שהיו חוזרים על עצמם בתדירות של כמה פעמים בשבוע, בהם אני נמצאת בשירותים ציבוריים וגברים מציצים לי לתא. בחלק מהחלומות הייתי ערומה, רק עם חולצה ובלי מכנסיים ותחתונים ובחלק היו חסרות דלתות השירותים או שהיו דלתות חצי כאלה שתמיד היו רואים אותי. ובזמן שאני עושה פיפי גברים היו מציצים לי, אבל לא בקטע מיני אלא פשוט פותחים איתי בשיחת חולין רגילה לגמרי. הפסיכולוג שלי כמובן ניתח את זה כנטייה ופחד להיות במערכת יחסים אינטימית עם גבר, ולא מבחינת הסקס (כי בחלק הזה מעולם לא הייתה לי בעיה), אלא הימנעות להיכנס לקשר אינטימי ומחייב עם גבר. על מי אני עובדת... בטח עוד יומיים החלומות האלה שלי יחזרו, זה רק עניין של זמן.

והכי מעצבן, זה לא שהייתה לי ילדות איומה והורים גרושים. ההפך, הייתה לי ילדות נהדרת וההורים שלי חיים באושר והם עדיין אוהבים ואומרים את זה אחד לשני עד עצם היום הזה. מבחינה פרוידיאנית לא אמורה להיות לי בעיה בתחום הזוגי והאינטימי, היו לי את התניות הלמידה הפסיכולוגיות הכי מושלמות שיש. אבל משהו בכל זאת נדפק באמצע ואני לא מצליחה לפתח קשר נורמלי עם גבר. 
בינתיים אני מבזבזת את זמני בזיונים אקראיים עם ילדים בני 22-23 שחלקם עדיין בצבא... וזה לא ממש מוביל לשום מקום מלבד להרס עצמי. 

אוף.

כשהתחלתי לעבוד בעבודתי החדשה לפני כחודשיים, לקחתי רטלין בזמן החפיפה כדי שאוכל להקשיב וללמוד את כל התכנים והנהלים בריכוז על וזה אכן עזר. אבל עכשיו אני לא יכולה לעשות את העבודה שלי כשאני לא על רטלין. אני אומנם עושה אותה מאוד ביעילות.. אבל יש לי בערך את כל תופעות הלוואי שרשומות בעלון המצורף: עצבנות, קושי להירדם, כאבי ראש, ירידה בתאבון (מבורך!), לחץ דם גבוה, כאבי פרקים, יובש בפה, נשירת שיער, מצב רוח ירוד ומידי פעם גם כאבי בטן. כל אלה האמת כמעט לא מפריעים לי, אני מעדיפה אותם על כאבי הלב המתמשכים שיש לי בחצי השנה האחרונה.. והרטלין גורם לי לאפתיה מוחלטת ולקהות רגשית. זה לא שאני מכורה, אני פשוט מעדיפה לא להרגיש כלום כשכואב לי הלב.

וזה מין מעגל קסמים כזה. הרטלין גורם לי למצב רוח ירוד עד שבסופו של דבר אני לא יודעת אם אני עדיין בדיכאון בגלל הרטלין או שמה הרטלין גורם לי להתעלם מהמצב רוח הרע שלי ודווקא גורם לי לאפתיה מוחלטת. 
אני רק יודעת שעברה כבר חצי שנה ואין יום שאני לא חושבת ומתגעגעת לאקס שלי. כל איבר בגוף שלי עדיין מתגעגע אליו. לא משנה כמה סקס מזדמן יהיה לי, כמה ג'וינטים אני אעשן, כמה אלכוהול אשתה, עם כמה גברים אצא..הוא פשוט לא יוצא לי מהראש.  

כי ה"חסיד גור לשעבר", היה ארוך מידי. אני לא יודעת מה יש לי עם דוסים לשעבר... יש משהו בא-מיניות שלהם או יותר נכון בריסון מיניות שלהם של פעם, כשהיו דוסים והיום הם לא- שמושך אותנו אחד לשנייה. (תזכורת, אחד האקסים שלי: דתל"ש, בגילי, גרוש+2)
אז לפני שאני אהיה ערה 24 שעות ברצף אחרי עבודה+לימודים+ריטלין... החלטתי לכתוב על הערב המוזר שהיה לי לפני שהוא ישכח בתהום הנשייה ויעלם יחד עם ישרא.
אני שונאת את ימי חמישי. לא תמיד שנאתי, אבל מאז שהתחלתי ללמוד בימי חמישי בערב אני רק רוצה להגיע הביתה ושיניחו לי לנפשי. לכן אני אף פעם לא קובעת (יותר) דייטים או יציאות ביום הזה. 

אז היום, בעשר ודקה... חברותי המופלאות ואני הולכות לכיוון האוטו ורק מחכות לעוף הביתה, דיברנו בנינו על משהו בבני ברק (שתיהן דתיות ואחת מהן גרה בבני ברק). בעוד אנחנו ממתינות בחניה כדי לשלם, פונה אלינו בחור צעיר ושואל אם אנחנו מגיעות לבני ברק. בשל העובדה שדיברנו על זה, אמרנו שכן ושהוא יוכל להצטרף. לא עוברות מספר דקות ואנחנו עטות עליו ומתחילות לחקור אותו מאיפה הוא, מה לומד, מה עושה, מי ואיך.. ואז הוא סיפר שהוא היה חרדי והיום הוא כבר לא, וסיפר עוד כמה דברים על עצמו, על הצבא ומה לומד. נפלא. אחרי חקירה קצרה הוא אמר שהוא צריך לפ"ת ולא לבני ברק ואני והוא ירדנו באותה תחנה. אחרי המתנה של כמה דקות והמשך שיחה קולחת הבחור שאל אם אפשר את הטלפון שלי. לא רציתי לספר לו מיד על כל החצי שנה האחרונה הנוראית שהיית לי ועל זה שאני לא יוצאת עכשיו לדייטים כי נמאס לי מהמין הגברי, אז אמרתי בנימוס שאני יוצאת עם מישהו והמשכנו להמתין לאוטובוס. אחרי שתיקה של כמה דקות ואחרי ששאל אותי מה אני עושה ולומדת... הוא שאל שאלה מוזרה- האם אני עוברת על החוק. עניתי שממש לא אבל קרצתי ואמרתי שמידי פעם ג'וינט מותר. ואז הוא צחק ואמר שיש לו ואם אני רוצה. קצת הופתעתי. חשבתי ביני לבין עצמי במשך... דקה וחצי ואמרתי לעצמי- את לא מכירה אותו, רק פגשת אותו לפני עשר דקות. הוא אולי סיפר שהוא חסיד גור לשעבר אבל מבחינתך הוא אנס ורוצח פוטנציאלי עם סטיות ופטיש לצואה, ואת קרימינולוגית עם תכף הסכמה בפרופילאות ולא תלכי עם כל דכפין שאת פוגשת ברחוב לבית שלו ותעשני איתו ג'וינט. אבל אמרתי כן. 
לא עברו מספר דקות, ירדנו בתחנה והלכנו לבית שלו שהיה מאוד מאוד קרוב.. זה כנראה מין טריק של סוטים :)
לימדו אותנו להגיד "לא" בגיל צעיר לזרים שמציעים לנו ממתקים, אבל מעולם לא לימדו אותנו להגיד "לא" בחיינו הבוגרים כשזרים מציעים לנו ג'וינט.

אני לא אלאה אתכם יותר מידי בפרטים כי לא היו כאלה... מה שעשינו זה לשבת ולדבר שיחת נפש ארוכה על אמנות וערכים- דתיים וחילונים, תוך מתן דוגמאות מחיינו האישיים ועישון ג'וינט. היה זה סיום אינטלקטואלי מושלם עם שיחות ברומו של עולם, ליום דיי מעפן ומשעמם.
לא, לא שכבנו.. אפילו לא התנשקנו. אפילו לא קרוב.
הוא ליווה אותי הביתה, אמר לי יפה שלום, ביקש שוב את המספר שלי וסירבתי בנימוס. אבל נתתי לו את הפייסבוק :)

עכשיו אני פה, אוכלת במבה עם אקטיביה בשתיים בלילה כי אני במנצ' מטורף. השבוע יום הולדת הזה נגמר טוב עם הרגשה טובה, שיחת נפש אחת עם ידיד רחוק מאוד מאוד מהעבר ושיחה הזויה על אלוהים עם ג'וינט.
אני אומרת, חיים רק פעם אחת ולא מסרבים לזרים כשמציעים לכם ג'וינט.

אני צוחקת כמובן... ילדים - לא לעשות את זה!!! גם להגיד "לא" לממתקים וגם "לא" לג'וינטים.. למרות שממתקים יהרגו אתכם מהר יותר עם כל הסוכר והשומן שיש בהם, מאשר ג'וינט. 

גוד שאבעס.