קודם כל, סלחו לי אם הפוסט יהיה קצר/משעמם/שטחי....
כי אני מתה מעייפות, קמתי היום מוקדם <יחסית> כדי לשלם לאחותי 'נהיגה מונעת'...
ויש לי מחר בגרות אחרונה ובקושי התחלתי ללמוד.... <והיא גם לא מזיזה לי כלום...>
אז, אתמול.
אתמול הייתה האזכרה....
טוב, הנסיעה...
נסעתי עם אחי, כמו שתכננתי ורציתי.
שמענו מוזיקה <סימון וגרפונקל ! אני בחרתי.... :P >, למדתי ספר אחד מתוך 4, לבגרות בסוציולוגיה מחר...
ורוב הזמן רק שתקנו.
האמת.... משום מה, אתמול השתיקה שלנו הייתה מוזרה....
פשוט לא היה לנו מה להגיד אחד לשני !
כלום....
והשיחה היחידה שנהלנו הסתכמה בהברות וב"במה הבגרות ?"
נו טוב....
הנסיעה הייתה קצרה יחסית, רק שעה וחצי במקום שלוש.
ותודה לכביש מספר 6 <חוצה ישראל....> שקיצר לנו את הנסיעה כמעט בחצי.... <והיא עלתה בערך רק איזה 30 ש"ח.... :) >
במהלך הנסיעה נזכרתי כמה אני אוהבת את האזור הזה <עמק יזרעאל ועמק בית שאן>....
וכמה חיכתי לראות אותו.
הוא כ"כ יפה !!!!!
הגענו.
חיכנו עוד איזה 20 דקות עד שהאזכרה תתחיל.....
והיא התחילה.
בכיתי.
בכינו....
ראיתי מאות חילי שייטת 13 וחיל הים, בוכים...
היה עצוב.
יותר מידי.
אני לא רוצה להיכנס לזה....
אוקיי... אני רוצה להגיד משהו ושלא תחשבו שאני מגעילה...
בהלוויה שלו, לפני שנה, היו אלפי אנשים... שרובם הגדול היו חילים... מחיל הים/שייטת 13... ועוד...
ו... הם נראו טוב.
לא, לא... הם נראו מצויין !!!!
בחיים שלי לא ראיתי כזאת קבוצה ענקית של אנשים שנראים טוב כ"כ !!! זה בטח אחד הקריטריונים להיכנס לשייטת 13.
אתה נראה טוב, אתה חתיך- אתה בפנים.
ו.... כשחשבתי על זה שנה שעברה הרגשתי חרא.
כאילו, מה פתאום אני חושבת על זה... עכשיו.....
נורא רציתי להגיד משהו לאחותי אבל התביישתי...
אבל.
כשחזרנו הבייתה...
אימא שלי לא הפסיקה לדבר עד כמה החילים היו חתיכים...
ואחותי הצטרפה אליה.
אז....
לא הרגשתי רע כ"כ.
בכל אופן.
האזכרה נגמרה דיי מהר.
אחרי כחצי שעה, אולי יותר.....
ואז רבע שעה אחרי זה היה צריך להתחיל טקס לכבודו....
אבל אחי ואני לא נשארנו.
אז, אמאבא נשארו, ואחי ואני נסענו לנו.
ושוב, שתיקה.
הפעם הרבה יותר גדולה מהקודמת...
אבל לא היה איכפת לי.
אחרי הכל.... זאת לא שתיקה מביכה. זה אחי....
בערך חצי שעה אחרי שנסענו הוא שאל אם אני רעבה.
אז עצרנו באיזה בית קפה באיזה חור בדרך.... ואכלנו.
עכשיו השתיקה הגיעה לשיאים חדשים.
אבל שוב, היא לא הייתה מביכה....
פשוט שנינו ישבנו שם. אכלנו לנו בשקט, כל אחד מאיתנו, הוא את הסנדוויץ' טונה שלנו ואת האספרסו הכפול, אני לימונדה וסנדוויץ' "בריאות". <כן גל !!! גם שאני בֵחור, אני עדיין אוכלת את אותו "סנדוויץ' בריאות" עם הנבטים שלי !!!>
ישבנו.
אכלנו.
מישהו מבוגר...
שנראה בערך בן 50++ לא הפסיק לבהות בי....
מזל שהייתי עם משקפי שמש כל הזמן...
אררגגג....
גמרנו לאכול והמשכנו לנו בדרך.
האהההה...
נכון שאומרים שהדרך חזרה היא הרבה יותר ארוכה ?!?
אז זה נכון....
משום מה הנסיעה נמשכה כמעט כמו נצח. <כמעט....>
אבל היה דיי נחמד עם המזגן וגלגלצ.
אז...
חזרנו הבייתה.
אני הספקתי לראות "שבתות וחגים" ולא כ"כ אהבתי את הפרק...
ואז ההורים שלי חזרו....
וסיפרו על הטקס....
הוא היה כמו כל טקס זכרון רגיל; הקראות, שירים, ריקוד, הספדים....
אח"כ אמרתי לעצמי שחבל שלא נשארתי....
נו, מילא....
יעל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית
