משועממת כרונית...

בעוד כחודש אתחיל את שנת הלימודים הבאה שלי, 16 במספר. זה בהחלט נשמע הרבה. 
אני לא מצליחה להתרכז בסמינר שלי (למרות שלקחתי שני רטלין) שעליי להגיש בעוד כשבועיים. אז fuck it, אני אכתוב פוסט לנושא החם!
אולי זה ייתן לי השראה להמשיך בכתיבת הסמינר...

אני גרה ליד הבתי ספר שלמדתי בהם כך שיוצא לי לראות לא מעט מהנוער הפוחז של היום ו... דיי להיגעל מהם. פשוט זוועה. אני מפחדת לחשוב שגם אנחנו היינו ככה. מעבר לזה שראיתי היום ילד בבית ספר היסודי שגילו לא עולה על גיל 9, אוחז בגלקסי 3.. ונחרדתי. אני אפילו לא יכולה להחזיק אותו כי הוא גדול לי מידי, אז ילד בן 9? למה הוא צריך גלקסי 3? הוא כזה איש עסקים דגול שמתקשרים אליו כל רגע וצריך לקבוע פגישות ביומן העל שלו שהוא צריך כזה סמארטפון?!
הורים שנותנים לילד שלהם מכשיר כזה מגיע להם שיצאו להם ילדים מפונקים שאח"כ ימררו להם את החיים, כי אני באמת מאמינה שאין צורך לתת לילד כל מה שהוא רוצה.
אני עברתי את זה על בשרי איי שם בגיל 10 כשהתחילו לשווק את הטמג'וצי. אולי זה נשמע מאוד שולי ולא חשוב, אבל זה ללא ספק היה אחד השיעורים הכי טובים שההורים שלי נתנו לי בגיל צעיר. כשאני הייתי בערך בגיל 9-10 התחיל עידן הטמג'וצי (כן, אני זקנה). לאלה מכם שנולדו אחרי 1988- מדובר במשחק דבילי למדי בו צריכים לטפל בחיית מחמד וירטואלית ומטופשת, להאכיל אותה, ללטף אותה, להרדים אותה- וירטואלית. ההורים שלי (שבו נודה באמת, הם דיי מבוססים) אמרו לי ולאחותי בפרוש שהם לא יקנו לנו את זה. לא עזרו הבכיות, הצעקות ש"לכל הכיתה יש ורק לי לא" והעובדה שזה לא עלה יותר מ-30 ש"ח לדעתי.. הם פשוט אמרו לי את המשפט המנצח- לא תמיד מקבלים את מה שרוצים. אמרו וצדקו.
אני מנסה עכשיו להגיד את זה לאחיין שלי בן השנתיים, אבל נראה לי שהוא עדיין קטן מידי למשפט הזה... הוא עדיין רוצה לשמוע בריפיט את אותו שיר בגלקסי. אבל אני אגיד לו את זה מגיל צעיר כמו מנטרה, כדי שלא יגדל להיות מתבגר מעצבן כמו כל המתבגרים היום ויבקש מההורים שלו גלקסי 10 כשיגיע לכיתה ד'.

בכלל הילדים והנוער של היום דיי דוחים אותי בכל הרמות. מגיל 7 עד 17 הם הופכים לבלתי נסבלים, הם צועקים, וולגרים, מתלבשים זוועה, מקללים בלי סוף, שומעים מוזיקת זבל.. חושבים שכולם חייבים להם משהו. גיל ההתבגרות זה בהחלט זוועה, אני ממש מרחמת על כל הורה והורה. אם הילד שלי יאהב מישהו כמו סלינה גומז, וואן דיירקשן או ג'סטין ביבר אני בהחלט אראה זאת ככשל חינוכי (ושום מילה על זה שהתרגשתי עד דמעות בטקס הVMA של MTV כשאן-סינק הופיעו!!).


זהו. אז גם אני מתחילה ללמוד שוב. שנה 16, לא צחוק...
בתקווה שאסיים את התואר שלי, אם רק אחזור לעשות את הסמינר שלי שאני דוחה ברגעים אלה ממש כדי להוציא את זעמי על הנוער הפוחז של היום. אחלו לי בהצלחה שאסיים אותו ואקבל סוף סוף את התואר הנכסף!

בהצלחה לכל הילדים והמתבגרים שעלו לכיתות שלהם- תשתדלו לא לשלוח לזרים תמונות חושפניות שלכם בפייסבוק (כי זה פשוט טיפשי) ולהתאבד בגלל זה.
שאו ברכה.
 

לא כולם מגשימים את חלום הילדות שלהם, אני כן.

אתמול זכיתי לראות את הלהקה שגדלתי עליה, Skunk Anansie, להקה שבזכותה הפכתי פשוטו כמשמעו- למי שאני.
כן, זה נשמע פלצני.. אבל לא אכפת לי.
לפני חודשיים כתבתי את הפוסט הזה, ואתמול זכיתי להגשים את החלום.

אתמול עשיתי פעמיי לבנימינה ברקבת ישראל (השגיאת כתיב בכוונה), הייתי אדישה וחסרת מצב רוח בגלל הרטלין של הבוקר אבל ברגע שפגשתי את אחותי בתחנה חזר לי המצב רוח והייתי שוב שמחה ועליזה. באנו מוקדם מידי וחכינו עד שיפתחו את חלוקת הכרטיסים.. בינתיים ישבנו על ספסל על צלע ההר שמשקיף על כרמים ושדות, היה רומנטי. אחרי המתנה קצרה של כשלוש שעות (הגענו בשש, ההופעה הייתה בתשע) האישה והאגדה- סקין עלתה על הבמה ואני...
התחלתי לבכות.
אני לא אגולל שוב את מה ואיך הלהקה הזאת בשבילי, אתם מוזמנים לקרוא הכל בפוסט הקודם. אבל אשכרה לראות אותם במציאות הפכו אותי לנערה המתבגרת שהייתי אז, צווחנית ומקפצת וצורחת מכל שיר, כאילו היה מדובר בג'סטין ביבר ולא בלהקה שהסולנית שלה קרחת, קצת דומה לגבר ובסוף שנות הארבעים לחייה...
באופן לא מפתיע ראיתי שם הרבה ממכריי, אפילו חלק מהחברים שלי באו להופעה. למעשה אני חושבת שהכרתי חצי מהקהל. ככה אנחנו קהילת סקאנק, קטנים ואיכותיים. (ועילאיים ומתנשאים).

כשהתחיל השיר הראשון בכיתי. בכיתי כאילו אין מחר. לא האמנתי שאני זוכה לראות את הפלא הזה בחיי... אם היו אומרים לי בגיל 13-14 כשהתחלתי לשמוע אותם שיבוא יום ואני אראה אותם בלייב, הייתי מתעלפת כאחרונת הביבריות...
גם בשיר השני בכיתי. בשיר השלישי כבר לא... בשיר השלישי התחלתי עם ההאד בנגינג שהזכיר לי הבוקר שאני כבר לא בגיל העשרה ואני מזדקנת והאד בנגינג גורם לי לגוף תפוס. אבל זין! לא אכפת לי.. לזכר הימים שפעם הייתי מגניבה ולובשת שחורים! יאאההה! מאדפקאר!
בכיתי כמעט בכל שיר, אני מודה.. זה היה מרגש, חוויה מיסטית כמעט. סקין היא אחת הזמרות עם היכולות הווקליות הכי מדהימות שיש והיא פשוט פרפורמרית מטורפת, גם כשהיא צורחת וגם כשהיא שרה בלדות.. היא פשוט מצמררת. וכוסית! אלוהים.. כמה שהאישה הזאת כוסית בגילה, כולי קנאה.
והקהל היה מדהים! מורכב מאנשים בגילי וגם מבוגרים יותר שהעריצו את הלהקה בשיא פריחתם. היה פשוט מושלם, אין לתאר.. הייתי בהרבה הופעות עם אומנים בינלאומיים בחיי (אחותי ואני עשינו רשימה- פול מקרטני, מדונה*2, ריהאנה*2, ביונסה, פו פייטרס, סוויד, גאנז אנד רוזס, בלאק אייד פיז, דייויד גואטה), אבל אף אחת לא ריגשה אותי והייתה משמעותית כמו זו.


הבעיה היחידה הייתה עם רקבת ישראל.
הייתה לנו רקבת חזרה למרכז בחצות, כשההופעה הסתיימה באחת עשרה. הגענו לרקבת באחת עשרה וחצי והמתנו חצי שעה ואז החליטו שהם מבטלים את הרקבת של חצות. ואין עם מי לדבר... כי כולם ברקבת הם פושעים ומדובר במאפיונרים שעושים מה בזין שלהם, ואם הם לא רוצים לעבוד והם אומרים שכולם חולים אז זה אומר שמבטלים רקבות. כך חיכינו אנחנו ועוד כמה עשרות אנשים מיואשים לרקבת של אחת. הרקבת של אחת בלילה הגיעה.. אבל זה אילץ אותנו להמתין שעה וחצי (!!!). בסופו של דבר לקח לי לחזור הביתה מבנימינה שלוש שעות.
זין.

הריי לכם כמה מההנאות הצרופות שחוויתי אתמול- 

רציתי להעלות בפניכם את הנושא הכאוב הזה שמה לא נאמר עליו כבר מפי היטלר או מיצרי עצבני...
אני ובן זוגי נמצאים כעת בשלב בחיינו שהחברים שלנו מתחתנים. שלא תטעו.. אנחנו מאוד שמחים בשמחתם, אנחנו הולכים (כמעט) לכל חתונה שמזמינים אותנו ואוכלים קבבון על מקל קינמון בטחינה וסטייק פרגית על אורז לבן עם שקדים או שעועית ירוקה (כי עכשיו יש טרנד בריאותי שכזה בחתונות).

אבל זהו נושא כאוב שאין כמותו. כל המשכורת שלי החודש הולכת רק על חתונות.. כל היציאות שלנו בחודשיים הקרובים מתוכננים לפי החתונות של חברים וכל נסיעה היא לצומת שקר כלשהו אחרי נתניה.
באמת הגעתי למצב שאני מקבלת הזמנה לחתונה בדואר של חבר, קרוב, ידיד לעת צרה, עמית לעבודה לפני שנים... ומתבאסת. אני מודיעה לחבר שלי מתי מועד החתונה ומה הוא צריך ללבוש וכך חיינו מנוהלים כעת.
כמעט כל היציאות שלנו הן לחתונות..
ורשמית הפכתי להיות ההורים שלי.

 אבל אני סתם ממורמת וקצת שיכורה. מזל טוב לכל החברים שלנו שמתחתנים!