(לבכות.)

טוב, אז אני כבר כל היום מתחמקת מלשבת ולכתוב את כל מה שאני מרגישה. למעשה, אנסח מחדש: כל היום אני מתחמקת מללמוד, אבל בעצם גם כל היום מנקרת בי הידיעה שזהו, אין ברירה, ואני חייבת לשבת ולכתוב את אשר ליבי או שזה יגמר בבכי. שוב אנסח מחדש: הלוואי שזה היה נגמר בבכי. כבר בערך שבועיים שיש לי מועקה בגרון ובעיקר על הלב אבל הדמעות מסרבות לצאת, אבל בזה נתעסק אח"כ.

נראה לי שאתחיל מההתחלה. אני לא יודעת מה יותר מתסכל אותי ומה פחות אבל מכיוון שציינתי את נושא הלימודים, אז נמשיך משם ונראה לאן זה יקח אותנו. אז אני כבר כך וכך זמן לתוך הלימודים האקדמיים שלי ואיך נאמר, החיים הם לא גן של שושנים. מלהיות הבחורה החכמה נהייתי הבחורה הממש-לא-משהו. בעוד שאני רגילה להיות זו המסודרת, המאורגנת, ששולטת בחומר הנלמד ביד רמה והיד שלה תמיד על הדופק והציונים שלה לרוב גבוהים, נהייתי איזו יישות מבולבלת, מפוזרת, שלא יודעת מימינה ומשמאלה ורק בקושי מצליחה להגיש את העבודות בזמן. חיים שלמים של פרפקציוניזם הביאו אותי למקום שבו אני צריכה לתת את כל כולי אבל אני פשוט לא מסוגלת. אני לא מצליחה לשבת וללמוד כמו שצריך, אני דוחה למחרתיים את מה שאני צריכה לעשות למחר, סדר היום שלי לוקה בחסר וכו' וכו'. והאמת המרה היא שפשוט אין בתוכי ולו שמץ של אנרגיה לעשות עם זה משהו. אני רואה מסביבי את האנשים שלומדים איתי פותרים תרגילים, וחוזרים על החומר, ומסכמים, ושואלים שאלות, ואני? לי בקושי יש שמץ של מושג על מה דיברו איתי בשיעור.

הפכתי מלהיות מצויינת לאפילו לא ממוצעת, אלא לזנב לשועלים. ולא, לא התבלבלתי. זנב לשועלים.

וכל התסכול מביא איתו רק עוד תסכול, וחוסר אנרגיות לשבת וללמוד, ומפה לשם נצברו כל כך הרבה פערים שאני לא יודעת איך אני אתמודד איתם. ונהייתי הבחורה הנזקקת. אני צריכה שיסבירו לי. אני צריכה שיעורים פרטיים, אני צריכה שיעזרו לי.

אבל עוד לא הגעתי לבעיה האמיתית באמת בתוך כל האקדמיה הזו. נדמה לי שממש היום הבנתי, שאין בי אפילו את הרצון להצליח או להיות מצויינת. במקום מסויים השלמתי עם הבינוניות ואני חושבת שזה מה שהכי מפריע לי. שלפני שהכל התחיל, איפהשהוא בכלל הרמתי ידיים.

(וכל זה בלי להכנס בכלל להרהורי הכפירה האקדמיים שלי- בחרתי במקצוע הנכון? ולמה מה שאמור לפתח אותי ולעשות לי כיף עושה לי בעיקר רע? לעבור מחלקה ולשלם במחיר של שנה אקדמית מבוזבזת? וההלקאות העצמיות על מה-לכל-הרוחות-חשבתי-לעצמי-בחורה-מטופשת וכו' וכו'.

But that's the least of my problems.

כמו שהגדרתי את זה בימים האחרונים, אני מרגישה כמו סיר של רגשות. כאילו מישהו לקח סיר, זרק לתוכו המון רגשות ושם על אש קטנה. הבעיה היחידה היא שאותו מישהו יצא מהבית ועכשיו כל הרגשות בנקודת הרתיחה שלהם ויש בתוך הסיר בעיקר קווץ' אחד גדול.

בגדול, עולם כמנהגו נוהג. היה בחור, וזה נגמר. המסקנה היא בלתי נמנעת: אשאר לבד לנצח. שום דבר לא מחזיק מעל לחודשיים, שום דבר. גם לא מה שמרגיש הכי אמיתי ונכון. ומתוך תסכול והלקאות עצמיות, נדמה שבתקופה האחרונה פניתי לשיטת התמודדות כושלת במיוחד, והיא ההדחקה. ובכן חברים, תנו לי לספר לכם משהו על הדחקה.

היא לא עובדת. הרי במוקדם או במאוחר כל מה שהדחקתם יתפוצץ לכם בפנים בקול תרועה רמה, ואולי עדיף מאוחר מאשר מוקדם ואולי ההפך, אבל מי אני בכלל ומה אני יודעת.

אז ההדחקה התפוצצה והביאה אותי כמובן למקום של לעשות שטויות, שגרמו לי כמובן להרגיש אפילו יותר רע עם עצמי. בחורה מטופשת. ובתוך כל הבלאגן הזה והאנשים שמתרוצצים לי בראש (רובם ככולם לא מושגים בעליל, כמובן), בעיקר נשארת תחושת ההחמצה והתסכול וההבנה שאני בטוח עושה משהו לא בסדר.

ואז שוב מרימה את ראשה התרנגולת, זו מהפרדוקס המוכר שלה ושל הביצה. אני הרי לא מצליחה להפתח ולהקשר כי עד עכשיו, אף אחד לא הוכיח לי שאם אני אפתח ואקשר יצאו מזה דברים טובים. אני אפילו לא מעזה להשתמש במילים גדולות כמו אהבה, אלא מדברת פה על המינימום של "דברים טובים". שימו לב כמה זהירה הפכתי.

אז אני לא נפתחת ולא נקשרת, מה שמהווה כמובן מכשול עצמי לכל קשר באשר הוא. צריך להגיע הבנאדם שממש ירצה להלחם עלי כדי שמשהו ילך, ואני יודעת שאני לא בחורה קלה, אבל אני כבר די בטוחה שאפילו לי מגיעה אהבה. אני חושבת שיותר מהכל זה מפחיד אותי בצורה משתקת. כי בתפיסה שלי אין שום סיכוי שמשהו יחזיק מעל לחודשיים. ככה מוכיחה לי המציאות פעם אחר פעם, ועכשיו אני במצב שבו אני בכלל לא רואה שום סיכוי איך נכנס בחור חדש לחיים שלי. כבר אמרתי את זה פעם פה אבל הקונצפט של בחור שיאהב אותי נראה לי מופרך בבסיסו, שקר מוחלט וטוטאלי ובגדול, פשוט משהו שלא יכול להיות מעצם הגדרתו.

נשאלת השאלה, אז למה בכלל להמשיך לנסות? למה לא פשוט להרים ידיים. ובכן ידידי, (וזה מצחיק שאני אומרת את זה, כי הרי ברור שאני פונה פה בעיקר לעצמי), לראשונה בחיי, אני חוששת שאין לי תשובה לזה. נדמה לי שהרמתי ידיים. ועד אז אמשיך להעסיק את עצמי במחשבות בבחורים בלתי מושגים בעליל שלא רוצים אותי ומעולם לא רצו אותי וזה בטוח לא יביא אותי לשום מקום חיובי.

ומעל הכל, זה הבדידות הזו. היום בשיעור כל מה שיכולתי לחשוב לעצמי הוא שלפחות בזה אני מצטיינת. בלהיות לבד.

ושאפתח בכלל את הנושא הכואב של הדימוי העצמי? יום שבו אכלתי הרבה- אני כישלון, יום שבו לא אכלתי הרבה- אני לא כל כך כישלון. אני רוצה פשוט להסתכל במראה ולהיות מרוצה. לא נפתח פה את ההפרעות האלו. זה כואב מדי.

כל הנושאים הנ"ל מביאים אותי לעוד מקום כאוב והוא הנקודה של האסקפיזם בשקל. תחושת התסכול העמוקה של חיי מביאה אותי לחיות אורח חיים נהנתני ואני חושבת שרגשות האשם מתחילים לתת בי את אותותיהם, בעיקר כי חשבון הבנק שלי מתחיל לתת בי את מינוסו. אני מחליפה תחושת אושר פרמננטית בתחושת אושר רגעית, שבאה לידי ביטוי בצרכנות בלתי פוסקת. קניות ועוד קניות, של בגדים, ומוזיקה, ומוצרי חשמל, וכל מה שיתן לי איזהשהוא תחליף לכל החסר שיש לי בחיי.

ואתם יודעים מה? זה לא נותן את זה. זה נותן אושר לחמש שניות בערך, אבל אז כל הדברים החומריים בעולם רק מדגישים את החוסר ברגש ובעומק.

ובתוך כל זה, אני שומרת על ארשת פנים קפואה. כמובן שאפילו לא בצבצה בזווית העין דמעה. אני מתנהלת כזומבי, מנותקת מהמציאות. לא כואבת, לא שמחה, לא מתוסכלת, לא כלום. בהעדר מינוח נכון בעברית אומר באנגלית שאני פשוט going through the motions.

הפכתי להיות כל כך עצורה, ומדחיקה, ולא מדברת, ואולי בגלל זה הכתיבה הזו כל כך קשה לי ועם זאת כל כך טובה לי. אנשים סביבי רואים שרע לי אבל ספק אם רבים יודעים למה. והפסקתי לתקשר והפסקתי להגיד לעולם את מה שמפריע לי והכי גרוע אני חושבת, אני פשוט לא מצליחה לבכות. אני מניחה שלמרות שהבנתי שההדחקה לא עובדת, משהו בי לא מכיר דרך התמודדות אחרת. אז אני מדחיקה.

באמת שבמהותי אני בחורה חיובית. יש בי רצון עצום וכמיהה בלתי ניתנת לתפיסה כמעט להיות מאושרת, ואוהבת, ונאהבת. וכבר התקדמתי כל כך הרבה צעדים קדימה ועכשיו אני מרגישה שמישהו העיף אותי בבעיטה בעכוז לתחתית המדרגות שוב. ושוב התרנגולת והביצה שלה, והתסכול שנולד מתוך התסכול ותחושת הכשלון והבלבול. בעיקר הבלבול.

נראה לי שסיימתי עכשיו.