אישה יפה

אחרי תקופה ארוכה שלא דברנו, היתה בי התרגשות לשיחה. הייתי קצת נבוכה. לא בדיוק מצאתי מילים. גם אתה לא. הרבה שתיקות. חללים שהתמלאו במחשבות. הרבה שאלות שמנסות לחפש תשובות במה שנאמר וגם במה שלא.

אחר כך באו הרגעים של הגילוי שלי והגילוי שלך. לרגע הרגשתי חשופה. כמעט וחישבתי להתנצל אבל החלטתי שלא. הרווחתי ביושר את הזכות הזו לאמר את כל שעל ליבי.

השיחה הייתה ריקה, שמעתי רק את מה שנאמר בין השיטין.

הבנתי שהימים האלה היטיבו עימי, למרות שלא אמרתי זאת. רציתי להחזיר לעצמי את שלוות חיי וגיליתי שהרווחתי את השלווה הזו מזמן.  

וכשהסתיימה השיחה הבנתי, שאיני זקוקה לזיכרון שלך, כדי להאמין שאני ראויה לעצמי.

רגע אחד דברנו זה עם זה, לפעמים יותר מפעם ביום, ולפתע, בלי שנרגיש, דברנו קצת פחות, ואז עוד פחות. ויום אחד דברנו כי צריך ולא נעים, והשיחה צולעת ומלאת מבוכה. כי ככה זה, וזה נגמר לאו דווקא בבום גדול, אלא במין התמוססות איטית שאין לה התחלה אבל יש לה סוף. והסוף הזה משאיר משהו חמצמץ.

ולפעמים אני נזכרת וחושבת על מה עברנו יחד, ואני מתגעגעת.....