אז איך החיים מצ'ו?

בסדר, אני מניח. אני גר בדירה נחמדה עם קירות כתומים (תמיד רציתי קירות כתומים), באיזור סביר במושבה נחמדה, רבע שעה הליכה ממקום העבודה שחיזרתי עליו כמעט שנה. מרוויח לא רע, אפילו חוסך לא מעט. סבבה.

כבר לא דתי, לא מתגעגע לרוב הדברים בעולם הזה. לא מתגעגע לחבר הדמיוני, לא מתגעגע לחוקים הטפשיים של העולם ההוא.

מתגעגע בעיקר לחיים שלי לפני שהייתי דתי, כי אני מרגיש קצת נגזל, שבע שנים בהם חייתי כאדם דתי היו שבע השנים שאמורות היו להיות הטובות בחיי, סוף שנות העשרה, תחילת העשרים, מכירים אנשים, מוצאים אהבה, מתאכזבים, נשבר הלב, ושוב מוצאים אהבה. מגלים מה אנחנו באמת אוהבים.

ואני? אני ישבתי לי, או בישיבה, או בבית, מנסה לשרוד עוד חודש על הכנסה בינונית. לא הכרתי יותר מידי אנשים שאני עכשיו בקשר איתם, לא מצאתי אהבה, לא נשבר לי הלב.

כאילו לקחו אותי, שמו בפריזר, והפשירו אחרי כמה שנים, ופתאום אני בן 25, אוטוטו 26, יען 60% מהעשור השלישי שלי כבר עברו, ואני לא יודע איך לגשת למישהי נחמדה ולבקש ממנה את הטלפון שלה, או לשאול אותה "אז... את באה לכאן הרבה? "

אז אני גר לי בבית, צופה בפרקים של האוס (שיט, אוטוטו נגמרת העונה האחרונה), וחושב לי - רבאק, אני לא באמת חי, אני אוגר. אני אוסף לי חסכונות, קונה רהיטים (לפני שנתיים כשעזבתי את הבית עברתי על טנדר של חבר, שנה שעברה המעבר עלה 500 ש"ח, השנה הוא עלה 1300, ושנה הבאה סביר להניח ש-2000, ולא בגלל מחיר הדלק) ומעמיד פנים שהכל סבבה.

ובגדול, הכל סבבה. באמת, על מה יש להתלונן? יש עבודה טובה, עם כסף טוב, מרוויח לא רע בבורסה, גר בדירה שלא עולה חצי מהמשכורת. החיים הטובים.

רק שאני רוצה לחלוק את החיים האלו עם עוד מישהי.

אפילוג:

ישבתי כאן בפורים, קצת שיכור, וקראתי את הבלוג שלי. אני אוהב את האדם שהייתי, וקצת מתגעגע אליו. ידעתי לכתוב כ"כ טוב, כ"כ שמח... מקווה שתחזור לי המוזה, כי לכתוב זה כיף. זה משחרר.