כבר אמרתי שהכל נפלא, נכון?
אני כמו כולם, עובד בהייטק, מרוויח חמש ספרות יפות יחסית לארץ. בורגני משהו. משום מה לא מצליח לחסוך מספיק, ונראה שלא עליתי יותר מידי ברמת החיים מאז שהרווחתי 4K בחודש, אבל מה אני מתלונן? חי טוב, יכול לקנות צעצועים נחמדים, חוסך יותר מרוב האנשים שאני מכיר, למרות שזה מתחת להגדרה שלי של "מספיק", אבל זה בסדר.
אבל מה? עבודה בהייטק היא כנראה אחד מהדברים האלו שזה שקראתי את הספר שלו בגיל 16 והתלהבתי, נו, ההוא עם האבא העשיר והאבא העני. סוג של מלכודת עכברים, או כלוב. אמנם כלוב יפה, עם רכב חברה (אין לי כזה, לא ראיתי הצדקה לקחת אחד) ומשכורת שמנה, אבל עדיין, כלוב. עבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה, ואני מופתע מזה שיש כאלו שיש להם חיי חברה מעבר לעבודה. לי אין. דורשים להיות זמין תמיד, גם באמצע הלילה.
ויש גם פיתיון! יש את האופציות, שזו דרך נחמדה, לפחות בחלק מהחברות, להגיד "לכו להזדיין". אצלינו יש 40 עמודים של הסכם, בו הדבר היחיד שבאמת מעניין הוא העובדה שאי אפשר לממש אותן לפני שסיימת לעבוד 4 שנים בחברה. זה טוב לחברה, כי סטטיסטית רוב רובם של עובדי ההייטק עוזבים אחרי שנה-שנתיים. אז החברה לא באמת צריכה לחלק אופציות לרוב העובדים.
מצד שני, זהו פיתיון, העובדים לא יעזבו אם יש להם אפשרות להרוויח כמה מאות אלפי שקלים מהאקזיט המיוחל.
מה גם, שבגיל 16, כשהתלהבתי מההוא עם שני האבות, הבטחתי לעצמי לא להיכנס לכלוב הזה. ועדיין, אני מצאתי את עצמי נכנס לפאניקה כשהגעתי למצב בו כמעט איבדתי את העבודה שלי בשלב כלשהו בשנה האחרונה, הפאניקה הייתה כי היו לי הוצאות מטורפות, ולא יהיה מאיפה לכסות אותן. נכנסתי בדיוק למקום ההוא שכ"כ רציתי לא להיות בו.
אז מצאתי את עצמי בכלוב. כלוב נחמד, מהודר, לא כ"כ קטן, והוא עשוי מכסף. מתכת אצילית.
אבל זה עדיין כלוב.
ואני לא בטוח אם אני עדיין רוצה להשאר בכלוב הזה.