צ'פצ'ולה, היום קרעת אותי מצחוק, אבל ממש, עד דמעות - הסיפור כזה: ישבנו ואכלנו ארוחת ערב, שתינו טבלנו בייגלה בגבינה לבנה, ואני גם אכלתי זיתים. כמובן שביקשת גם זיתים, ואני אמרתי שעדיף שלא, כי את כל פעם מנסה ויורקת, "לא לא, אני רוצ'ה!" אמרת ברוב שכנוע, אז נתתי לך זית.
הפרצוף שלך התעוות בגועל (טוב, אלה זיתים קצת מרים גם) "ז'ה ממש חמוץ'!" רטנת, "וגם מר," הוספתי אני. "תביאי עוד!" דרשת, אז נתתי לך עוד, ובאומץ, עם הבעת גועל איומה, ושתייה מרובה כדי להתגבר על הטעם, אכלת איזה שלושה זיתים, כשתוך כדי הקפדת להגיד באשקלונית רהוטה: "ז'ה מה ז'ה טעים!" בזית הרביעי נשברת, ירקת אותו ואמרת, "ז'ה מגעיל!" ואני, בשלב הזה, הבטן כבר כאבה לי מרוב צחוק.
חוץ מזה את נורא משתדלת לא למצוץ אצבע, וכמה שאני משבחת אותך על זה, הלוואי שהייתי מצליחה לגרום לך להבין כמה אני מעריכה את הניסיונות שלך, אני רואה אותך עוצרת את האגודל בדרך לפה וממש מכריחה את עצמך לא להכניס אותו, ואיך את קצת מתבאסת כשאת לא שמה לב, והאגודל החמקן הזה מוצא את דרכו לפה. את ילדת פלא, ומבעד לילדת הפלא לפעמים מבליחה האישה שתהיי, והיא אישה מדהימה ממש (וגם עקשנית נורא, ע"ע זיתים!)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
