המצ[ח]יק שבחיים [:

אתמול הלכתי לישון ב7 וחצי.

*אני* הלכתי לישון בשעה 7?

כמה חסרת חיים אני.

בא לי להרוג את עצמי.

שוב נשברתי.

נשברתי פיזית ונפשית,

יצאתי בחוץ הדלקתי את האור במדרגות והתיישבתי שם - כמו שאני תמיד עושה כשאני עצובה.

האוויר שם כל כך נעים וקר והכוכבים המנצנצים האלו מהפנטים כל פעם מחדש.

והדמעות פשוט התחילו לזלוג מעצמן , והמחשבות השתלטו לי על המוח ונירדמתי.

אחרי שעתיים קמתי רטובה מדמעות וקפואה.

קפואה מהקור הנוראי הזה שיש אצלי מתחת לבית,

וקפואה מבפנים

העפתי מבט אחרון לכוכבים ונכנסתי לבלוק,לכיוון הבית.

שעות ערב. לא היה בשבילי אף טלפון.ולמרות השם הלא כל כך אופטימי שיש לי במסנג'ר - גם לא היו הודעות

בעצם הייתה הודעה. רוני..מהבלוג , שאלה "הכל בסדר?"

מצד אחד חשבתי לעצמי "יש מישהו שדואג לי בכל זאת.."

מצד שני נתתי לעצמי סטירה מצלצלת ואמרתי "כמה נורא,הבן אדם היחיד שמתעניין בי זו ילדה בת 11 שהכרתי מאיזה אתר אינטרנט"

מה שזה עשה לי..ראיתי את ההודעה והתחלתי לנשום עמוק.כדי לא להוריד את הדמעות.

וזה לא עבד.החלתי לעצור את הנשימה.שגם זה לא עזר.

הסטתי את המבט מהמחשב בתקווה שהדמעות יפסיקו ושם אני רואה תמונה שלי.

קטנה,תמימה רעה אהודה אהובה שמחה ואהובה. ילדה קטנה ממוצעת בגיל 4.

ואמרתי לעצמי בלב"הילדה החמודה הזאתי.זאת אני.! ואו. פעם הייתי כזאתי קטנה ויפה.תמימה ישרה וכנה.

היום? אני מפלצת."

בחרתי לא לענות לה.

ולא ידעתי מה לומר.הכל בסדר איתי?

רציתי לדבר עם מישהו.

לכתוב משהו,לצעוק.

אז ניסיתי לכתוב.פתחתי את המגרה שתמיד הייתה שם בשבילי.

והתחלתי.

התחלתי ב"נעלמו,כולם"

ופה הפסקתי.

לא ידעתי איך להמשיך מכאן

והאמת? שאני לא בטוחה איך להמשיך מכאן.

תודה לכל מי שאוהב אותי ברגעים מתים.

התגברתי על האכזבות והעצב הזה.

בזכות אותם אנשים שיודעים איך לעודד אותי.

יודעים מה להגיד .

ונותנים את החיבוק המיוחד הזה שמרפא את הלב.

אבל לפעמים,תוקפת אותי שוב תקופת הלבד.

הצורך הזה שיקשיבו לי. שיאהבו אותי ככה, כמו שאני.

שאולי יום אחד אני יהיה מקום ראשון בשבילכם.

לא מקום שני.פשוט לא מקום שני.