המצ[ח]יק שבחיים [:

דיברתי עם שי, כזאתי שיחה עמוקה שלא ניראה לי שנפתחתי אליו ככה כבר איזה שנתיים..

לעזזל אם הייתי יודעת פעם שיש לי אח כזה..כיפור הזה הלך די סבבה.. ב-9 בבוקר יצאנו ביחד מתחת לבלוק שם אני נמצאת תמיד שקור אימיים של הלילה והתחלנו לפתור תשבצים ותשחצים..

אחר כך אחרי שהייתי בבית כנסת וכל מיני..הייתי חייבת,ישב עלי כמו בלטה פשוט חייבת לדבר..אז אף אחת לא הייתה זמינה לי, ושי ראה שאני רק מתרוצצת בטלפון,ושאל מה יש,

ואז יש תפעימות לב האלה וה-4 מחשבות שעוברות ביחד באותה שניה..הרשתי לעצמי כבר. דיברתי,שפכתי ..

אמרתי לו על היום הראשון בבצפר, שכמה שהיה לי עצוב להיכנס לכיתה,כמה שהיה לי קשה ללכת לשולחן הלבד הזה ולשבת שם. 8 שעות שלמות בלי לדבר עם אף אחד..:( פשוט לשתוק ולחשוב כלכך הרבה..שאני מרגישה נפולה מבחינה חברתית. שתמיד כמו כל סוף של פרק מסויים אני עומדת בין כולם ורק תוהה למי ללכת שלא ידחו אותי.

התחלתי לדמוע כמו מטורפת.אז הוא אמר שזה סתם קטע, זה יחלוף ואם אני כל כך צריכה מישהו לדבר איתו הוא יתקשר מהבסיס בהפסקות. כמה שהיה לי לחץ על הלב לדבר איתו על מה שהיה פעם. רק שידע, טיפה,ואז עברו לי ההשלכות. סתמתי את הפה. לא הגענו בכלל לנושא דיבור עליו.

בכלל העברתי לו את זה, אמרתי שנדלקתי על איזה ידיד מהפנמיה..הוא עשה קצת פרצוף אבל המשיך הלאה..הוא אמר שהוא גם רוצה ככה, שהוא חשב הרבה בשנה האחרונה כמה שהיתרחקנו ושהוא אפילו לא יודע למה,הוא הפיל את כל ההתרחקות הזאת על הצבא..ואז אמא באה ושי סילק אותה בעדינות..ואז כבר נעלם האבן שהייתה לי. הוא חיבק אותי ויצא לחברה שלו.

עצוב לי וקר לי ושוב בגלל שכל יום כיפור ישנתי עכשיו אני גם לא ירדם וישב בחוץ כמו כלב.

אף פעם לא אהבתי שדחו אותי ככה

ולא ניראה לי שגם מישהו אוהב.

אף פעם לא הרגשתי כל כך לא שייכת,