השעה 5:30 בבוקר יום ראשון ה 11.5.
הוא מתעורר לרעש השעון המעורר שכיוון לעצמו כדי שיהיה מוכן בזמן לתפוס אוטובוס עד לתחנה מרכזית המפרץ ומשם אוטובוס נוסף להדר.
הוא מגיע ב 6:24 לתחנת אוטובוס בצבר ונוסע בעמידה לנוכח כמות החיילים התשושים באוטובוס החוזרים אל בסיסיהם לאחר סופ"ש.
בשעה 6:50 הוא מגיע למפרץ לתחנה, הוא מחפש את רציף מס' 3 שם מחכה אוטובוס מס' 114 שיקח אותו למעוז חפצו, להדר.
אחרי בערך 20 דקות נסיעה בפקקים של חיפה הוא מגיע לתחנה שלו, מול עיריית חיפה ובית המשפט המחוזי הישן. עייף הוא עוקב אחרי החיילים ההולכים כולם לאותו מקום. בניין ארוך בעל 4 קומות ארוכות, כאילו לא נגמר, על השלט: "ברוכים הבאים ללשכת הגיוס חיפה".
הוא מחכה שם עוד בערך 20 דקות עד השעה 7:30 שבו הוא נכנס ביחד עם עוד בני נוער כמוהו, בסה"כ ילדים בני 17 וקצת, חלקם גם לא הגיעו ל 17 עדיין.
אחרי 5 דקות של הסברים הוא מקבל כרטיס לבן, כרטיס מלש"ב (מועמד לשירות ביטחון), ועולה לקומה 3 לאימות נתונים.
"נמרוד מנדל?" (**"כן", הוא עונה**).
"אפשר בבקשה תעודת זהות?" (**הוא מגיש תעודת זהות לחיילת שעומדת מולו**).
"בוא אחרי".
הוא נשאל כל מיני שאלות על ההורים שלו, על בתי הספר שהוא למד בהם, המקצועות אותם לומד, שפות בהם הוא מתקשר וכו'. התהליך נמשך 24 דקות.
"חשוב שתדע שהחל מה 30.6.2009, היום בו אתה מסיים את לימודייך, הצבא רשאי לגייס אותך לשירות ומאותו הרגע הביטוח לעבור לצבא". אומרת החיילת.
"אנחנו נקבל מידע מהמשטרה עבור כל תיק שיש נגדך. האם יש לך תיק במשטרה להצהיר עליו לפני שהמשטרה מעבירה לנו את המידע?"
"לך אל מול המדרגות לראיון אישי".
בחוץ הוא רואה את האדם היקר לו מכל, שאכפת לו ממנו יותר מכל אדם אחר. חיבוק, קצת מדברים ומתחיל הראיון האישי.
"האם אתה רוצה לשרת ביחידה קרבית?" (**הוא עונה "לא". הוא עדיין אותו הילד שמאמין שמלחמות אפשר לפתור במשחק שח - מט אחד קטן**).
"אבל אם יגידו לך שאתה צריך ללכת לקרבי?" (**"אני אלך מתוך רצון לשרת את הארץ" הוא עונה ומפגין פטריוטיות**).
"במקרה ותמות, למי תעביר את הכסף?" (**שקט בחדר הקטן. האם זו שאלה שילד צריך לשמוע?! כנראה שאצלינו כן, הוא חושב**).
אחרי הראיון האישי הוא ניגש לדבר שכולם מדברים עליו (הבנים כמובן). הבדיקות הרפואיות. דבר מביך משהו בשבילו אבל זה לא לוקח הרבה זמן. נאמר לו שעליו ללכת לאנדוקרינולוג שנמצא בהמשך הקומה.
הוא ניגש לשבת מול החדר, מחכה בערך 20 דקות ושוב רואה את אותה אחת, האדם היקר לו מכל. יושבים ומדברים עד שהרופא מגיע.
אחרי סיום הבדיקות הוא עולה קומה למבחנים הפסיכוטכניים, השלב האחרון והקשה.
הוא עולה קומה ומחכה בתור להיכנס לחדר מלא במחשבים ובעיקר בשקט.
"לפני כל מבחן המחשב יתן לך הוראות ודוגמאות לשאלות. הדוגמאות לא מבזבזות לך זמן ולכן אתה רשאי לחזור עליהם כמה שתרצה".
מבחנים, מאות שאלות ואלפי מילים ומספרים שהוא רואה ועליהם הוא צריך לענות לשאלות שהוא נשאל.
זהו. נגמר. הוא מחכה קצת במקום, מחכה לאותה אחת הנ"ל כדי לחזור הבייתה.
בשעה 15:00 בערך הוא מגיע הבייתה.
היום הזה נגמר סופית.
מבחינת הצבא הוא מלש"ב.
מבחינתו, הוא רק ילד...
למי שתוהה אז כן, הקטע מספר על מה שחוויתי באותו היום (אולי קצת מנקודת ראות של ילד). התאריך אמיתי והזמנים אמיתיים. כנ"ל גם עם המחשבות.
סיימתי את היום עם פרופיל 72 על סעיפי גב וברכיים וקב"א גבוה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
