היום הזה,
יום כלכך מצמרר. היום הזה בשנה תמיד הפחיד אותי, צימרר אותי.
כל הדברים שנאמרים תמיד, על זה שזה לא אנושי, על זה שזה לא נתפס., הכל נכון.
אסור לשכוח , ומבחינתי גם לא לסלוח.
השנה אני הבנתי משהו.
זאת אומרת, ידעתי את זה תמיד, רק שהשנה אני בטוחה שזה נכון ואני מאמינה בזה לגמרי.
אין לנו ארץ אחרת.
ישראל, עם כל החסרונות שלה, היא המדינה שלנו .של היהודים.
הדרך היחידה שלא תתרחש שואה כזו שוב, היא המדינה הזו.
והיום, כששרנו את התקווה, הבנתי, שזה לא סתם שיר, העם שלנו, היהודי, באמת בנוי מתקווה.
כלכך הרבה דברים קשים עבר העם המסכן הזה, אבל התקווה, האמונה, זה הדבר היחיד שנשאר.
והמדינה , כמובן.
ובאמת, כל המחשבות של אנשים בגילי\ יותר מבוגרים, שמתחילים את החיים שלהם, ורוצים לעבור לח"ול,
שיחשבו על זה שוב.
אחרי שהאסון הזה קרה, האנשים רק רצו להגיע לארץ המובטחת, למדינת היהודים. לבית.
ועכשיו אנשים בורחים ממנו? מה עם ללמוד איזה לקח מהסיפור?
האמת, עלתה בי לא פעם המחשבה שאני אלמד בחו"ל או משהו כזה. אבל עכשיו אני חושבת,
שאני , בת לשני הורים שגרו וגדלו ברוסיה, מדינה באירופה, שכמו כול המדינות באירופה ,בואו נגיד לא מעריצה יהודים במיוחד,
עלו לארץ, דווקא בגלל האנטישמיות הזו, אעבור לגור במדינה אחרת? חס וחלילה.
אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת רק מילה בעברית חודרת אל עורקי אל נשמתי בגוף כואב בלב רעב כאן הוא ביתי. לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה לא אוותר לה אזכיר לה ואשיר כאן באוזניה עד שתפקח את עיניה.
בקיצור, אין לי מספיק מילים לתאר את מה שאני חושבת ומרגישה בעניין.
אבל אני מקווה שהבנתם את מה שניסיתי להגיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
