כל כך הרבה פרידות עברתי בחיים שלי. פרדות זה אחד הדברים שהכי קשים לי בחיים. המחשבה שאלו הרגעים האחרונים שלי עם אותו בן-אדם תמיד גורמים לי לבכות כמו ילדה בת 10. זה התחיל מגיל 9. כשנפרדתי מאבא שלי.
בגיל 14 נפרדתי מהחברות ועברתי לפנימיה צבאית.
בגיל 15 נפרדתי מהבנות בפנימיה הצבאית שעזרו לי להתבגר ולהפוך לאישה, מהמדריך שלי, שהיה האבא השני שלי והפך אותי למי שאני היום, שלימד אותי מה זאת באמת חברות וכמה שזה קל להקריב בשביל אחרים. וחזרתי לתיכון רגיל.
קצת לפניי גיל 16 ניפרדתי מהמשלחת של קנדה, אחרי שחיינו אחד בתחת של השני חודש שלם, ובחודש הזה בכינו ביחד כל-כך הרבה פעמים, רבנו על כל-כך הרבה דברים, צחקנו כל הזמן ואכלנו הרבה פלאפל וחומוס קנדי...
מגיל 16 אני ניפרדת כל שבוע מחדש מאהוב שלי, מהבן זוג שלי לחיים (ככה אני אוהבת לקרוא לו..) מהבן אדם שמכיר אותי הכי טוב מכולם, שיודע איך להרגיע אותי, מהבן-אדם שמאזן לי את החיים. צבא זה צבא......=\
בגיל 17 ניפרדתי מהחברה הכי טובה שלי. מהבחורה שגדלתי איתה, שידעה לקרוא אותי בלי לשמוע ממני מילה, שידעה בדיוק מתי אני שמחה ומתי אני עוברת משבר (והיו לא מעט כאלו...), מהבחורה שאת כל החוויות הכי גדולות שלי בחיים חוויתי איתה, היינו צוות מנצח כזה, ששום דבר לא הפריד.
ועכשיו, כשאני עוד מעט בת 18, אני ניפרדת מכל החברים שלי, מהאנשים שאני איתם בערך 16 שעות ביום, 7 ימים בשבוע.... אני ניפרדת מהצחוקים בכיתה, מהלימודים שעברתי בגללם כל-כך הרבה תסכולים, מהריבים היומיים עם מאשה, מהטלנובלות של בת-חן, מהריקודים החושפניים של מעיינה, מהסיגריות בוקר עם אירנה, מהשיעורים ההזויים אצל אילן, ובעיקר מתחושת הבדידות שסבבה אותי כל הזמן בבית ספר.
כל-כך הרבה פרידות היו לי בחיים, ובכל פרדה, כל פעם מחדש, אני מוצאת את עצמי ניקרעת מבפנים. לא משנה אם הפרדה היא חיובית או שלילית, כל פעם מחדש אני נישברת. תמיד אמרו לי להסתכל על פרידות כדבר חיובי, ואני עושה את זה, אני תמיד מסתכלת על זה כהתחלה חדשה. אבל לפעמים, רק לפעמים, הייתי רוצה למצוא את הדרך להחזיק את הפרידה הזאת עוד קצת, רק עוד כמה דקות, שאני ארוויח עוד זמן.
תמיד אמרו לי שאני נקשרת לאנשים בצורה טוטאלית מדי. אולי בגלל זה כל הכאב. ואני גם מודעת לפרידות שמחכות לי. לפרידה מהצבא, מהמסגרת, מהאנשים. לפרידה מהאהוב שלי שתגיע ביום מן הימים. לפרידה מההורים שיגיע היום והם יזדקנו ו..... לפרידה מהילדים שיגדלו ויתגייסו וימשיכו בחיים.
כל אחד מאיתנו עובר ויעבור הרבה פרידות בחיים שלו, ומהניסיון שלי, אל תאמינו למה שאומרים לכם. זה לא נהיה יותר ויותר קל.
.לפני שנפרדים עוצרים לעוד דקה היד אינה ריקה, שולחים עוד נשיקה .שלא שוכחים בין ידידים ,לפני שנפרדים, בזמן כיבוי אורות ,דולקות בין השורות עיניים מדברות .שלא שוכחים בין ידידים ,ולכן כשהמסך ירד אנחנו ניפרד ,עד הפעם הבאה .רק עד הפעם הבאה ,לפני שנפרדים חובקים זרי פרחים ,את הדימעה מוחים בכמה חיוכים .שלא שוכחים בין ידידים ,לפני שנפרדים הסוף קרב ובא ,חשים את הקירבה בסוף שעה טובה .שלא שוכחים בין ידידים ...ולכן כשהמסך ירד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
