פשוט כמו נשימה

שלום שלום.

אייזה יום גשום בחוץ. וברדיו כל הזמן שירים על אהבה. גם כן יום אהבה. בטוח יש אייפה שהוא בעולם יצורים ממין אחד אינטליגנטיים מספיק כדי לצחוק עלינו, האנשיםולהגיד-הטיפשים הקטנים, מה שיכול לשמח אותם.או להעציב.

שיהייה. קופידונים זה גזעי.

היום הלכתי לי בגשם אל הקופת חולים, כשלפתע נתקלתי בשכן, סבא'לה חביב. הוא כמובן שאל בקול תמוה, מדוע אני בלי מטרייה.עניתי, שאין לי מטריות בבית והשכן הביע דאגה ועשה נו נו נו עם האצבע.המשכתי בדרכי המפותלת.

כשחזרתי הבייתה גיליתי להפתעתי מטרייה גדולה ואדומה נחה לי בחדר. מסתבר, שהשכן החליט לצ'פר אותי במתנה צנועה, מטרייה. שלא אלך וארטב בגשם.

אני שונאת מטריות באופן כללי אבל את המטרייה הזאת אני אוהבת..

באותה ההליכה לקופת חולים עצר לידי אוטו גדול והציץ מתוכו ערס שחום וחייכן ושאל אותי איך מגיעים, לקופת החולים. האמת, שאני חושדת שחוויתי טראומה קלה בילדות ומאז יש לי בעיה- אני לא מבדילה בין שמאל לימין.לא לצחוק עליי.

בקיצורר, ניסיתי להסביר לאיש שבאוטו בעזרת פיתולים שונים בידיים איך להגיע לקופת החולים, וכמובן צחקתי על עצמי תוך כדי. האיש הבין, צחק וצעק לעברי בחיוך שחום, לא נורא, העיקר שאת מאושרת.

ציוטו קריין רדיו: ..ואל תשכחו את ההבדל בין חיבוק לחינוק.."

אבא הכין לי קפה בצינצנת. המון המון חלב והמון המון מתוק. הכל כדי לפצות אותי על זה שהוא קנה את השוקלד המריר. ואני לא גיליתי לו שגם המריר טעים לי..חיחי..

יושבת ישיבה מזרחית באמצע המיטה, ממש מתחת לבלונים ומנסה להבין איך כל היום הבהיר והיפה הזה הסתכם אצלי בטעם של מלח בפה.

המבט שלי נופל, על התמונה ההיא שצולמה כאילו בפולין אבל בעצם הדביקו את תמונת המשלחת בפוטושופ על המסילה באושויץ. ובעצם ככה מצטייר לי הזיכרון על פולין בכלל בראש, כמו מודבק.

היום ישבתי באוטובוס, מול ההיא שתמיד נוסעת מולי באוטובוס והסתכלתי עלייה, מנסה לנחש האם היא יפה בעיני, ומה האנשים שאני מכירה היו אומרים על המבע שלה. עד לרגע שבו פחדתי, שהיא תחשוב שאני עושה לה עיניים.

ואז הגעתי למסקנה שאני לא אוהבת אותה, כי היא לא מחייכת, ואני לא אוהבת אנשים שלא מחייכים.

היומולדת היה רגע מתוק. מוזר, שיומולדת זה בעצם ציון של גדילה והתפתחות, התקדמות בגיל. ובשבילי זה תמיד יהייה משהו, שיזכיר לי כמה שאני קטנה.

ואני קטנה.=)

אני אוהבת את האנשים שבאו בשבילי, למרות הכל. ולא חבל לי על כל מי שלא בא, מסיבה זו או אחרת. כי מי אם לא יוליה, קיפצה על שולחן הביליארד עם מדחום בפה, ויול שהחביאה את הראש במים כדי לא לדבר איתו, ובכל זאת, הן באו.ועשו לי הכי טוב בעולם עם המילים שלהן.

ועכשיו בדיוק אני הבנתי למה יש לי טעם של מלח בפה. אמא מכריחה אותי לשטוף את הפה עם מים חמים עם מלח, כי כואבת לי השן.

אני אוהבת את האמל'ה הזאת. 

שיהיה לכם יום מלא שירים יפים שתשמעו סתם פתאום באוטובוס,

נתראה.