אבא הכין לי קפה בצינצנת. המון המון חלב והמון המון מתוק. הכל כדי לפצות אותי על זה שהוא קנה את השוקלד המריר. ואני לא גיליתי לו שגם המריר טעים לי..חיחי..
יושבת ישיבה מזרחית באמצע המיטה, ממש מתחת לבלונים ומנסה להבין איך כל היום הבהיר והיפה הזה הסתכם אצלי בטעם של מלח בפה.
המבט שלי נופל, על התמונה ההיא שצולמה כאילו בפולין אבל בעצם הדביקו את תמונת המשלחת בפוטושופ על המסילה באושויץ. ובעצם ככה מצטייר לי הזיכרון על פולין בכלל בראש, כמו מודבק.
היום ישבתי באוטובוס, מול ההיא שתמיד נוסעת מולי באוטובוס והסתכלתי עלייה, מנסה לנחש האם היא יפה בעיני, ומה האנשים שאני מכירה היו אומרים על המבע שלה. עד לרגע שבו פחדתי, שהיא תחשוב שאני עושה לה עיניים.
ואז הגעתי למסקנה שאני לא אוהבת אותה, כי היא לא מחייכת, ואני לא אוהבת אנשים שלא מחייכים.
היומולדת היה רגע מתוק. מוזר, שיומולדת זה בעצם ציון של גדילה והתפתחות, התקדמות בגיל. ובשבילי זה תמיד יהייה משהו, שיזכיר לי כמה שאני קטנה.
ואני קטנה.=)
אני אוהבת את האנשים שבאו בשבילי, למרות הכל. ולא חבל לי על כל מי שלא בא, מסיבה זו או אחרת. כי מי אם לא יוליה, קיפצה על שולחן הביליארד עם מדחום בפה, ויול שהחביאה את הראש במים כדי לא לדבר איתו, ובכל זאת, הן באו.ועשו לי הכי טוב בעולם עם המילים שלהן.
ועכשיו בדיוק אני הבנתי למה יש לי טעם של מלח בפה. אמא מכריחה אותי לשטוף את הפה עם מים חמים עם מלח, כי כואבת לי השן.
אני אוהבת את האמל'ה הזאת.
שיהיה לכם יום מלא שירים יפים שתשמעו סתם פתאום באוטובוס,
נתראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
