"בארץ הלוהטת הזו מילים צריכות להיות צל" |
| 8/2009
יש לי מישהי חדשה.
קוראים לה אנה. לעולם לא חשבתי שאני אצא עם מישהי שקוראים לה אנה. אתם מבינים, מעולם לא באמת אהבתי את הרוסיות האלה.
אף פעם לא הבנתי מה כל החברים שלי מוצאים בהן, אני בכלל מעדיף אותן שחומות, עם עיניים זהובות ותלתלים. אבל הנה, ככה יצא.
וזה לא שהיא לא יפה, האנה הזאת. היא באמת מסוג הבנות שמושכות הרבה מבטים כשהן הולכות ברחוב. יש לה שיער שחור-שחור,
כמו שתמיד רציתי שיהיה לכלה שלי, ועיניים כחולות כאלה, שאפשר ממש לטבוע בהן. כן, היא יפה..
אבל זה לא הכל. לפעמים אחרי העבודה היא מתקשרת ושואלת אם אני רוצה שהיא תקפוץ 'אליי', איך אני יכול להגיד לא? אז היא באה.
היא לא מסוג הבחורות שמדברות הרבה, היא מעדיפה לנצל את הפה שלה ל.. איך אומרים.. מטרות חשובות יותר. ואני? אני נהנה.
גם יפה וגם בולעת. בסוף הפגישה היא תמיד מצטנפת לידי על המיטה, כאילו מסרבת להאמין שהיא כבר צריכה ללכת.
כבר מזמן אין לי כוח לדברים האלה, בטח שלא איתה, אז אני מחייך חיוך עייף וממהר, והיא מבינה את הרמז ומתחילה להתלבש.
אולי באמת יש משהו ברוסיות האלה, שהן מבינות כל כך מהר. נו, מילא.
אחרי שהדלת נסגרת אני מתלבש במהירות וחוזר למחשב. שום דבר מעניין באמת לא מחכה לי שם, כמה הודעות במסנג'ר, כמה
אימיילים, כמה חברים שרוצים לצאת לאיזו מסיבה. 'אני עייף', אני ממלמל להם באצבעות נוקשות על המקלדת וחוזר למיטה.
אנה מתקשרת. "הגעתי הביתה", היא אומרת. "יופי" זה כל מה שיוצא לי מהפה. לא באמת ציפיתי שהיא תתקשר כשהיא מגיעה הביתה
כמו שביקשתי ממנה, עשיתי את זה מתוך הרגל, מתוך נימוס. אבל הנה, התקשרה. נו, מילא.
היא מנסה למשוך את השיחה קצת, ואני זורם. בדקתי כבר בכל הערוצים, אין מה לראות. היא חמודה, האנה הזאת. לא גורמת לי
ממש להתרגש, אבל היא שם כשאני צריך והיא לא שואלת יותר מדי שאלות. כן, אני חושב לעצמי, זה יכול לעבוד בינינו, אפילו לטווח
הטיפה-יותר-ארוך. עכשיו רק צריך שחברה שלי לא תגלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ההיא בלי ההוא