"בארץ הלוהטת הזו מילים צריכות להיות צל" |
| 12/2009
קמתי.
יש לי מחזרים פה ושם, וזה לא שהם לא היו כאן כל הזמן האחרון, אבל פתאום אני
מבחינה בהבזק חדש של תקווה בעיניהם, שגורם לי למצברוח קצת יותר משועשע.
התחלתי להתאמן ולהיכנס קצת לכושר, מקום נורא חדש לפדלאה שכמותי, וזה נחמד.
מעביר לי את הערבים שבהם אני מתפתה לצלול למחשבות וגורם לי לאכול פחות.
יש לי חברות טובות, שמתיישבות על המיטה מולי כשאני קצת מצוברחת ושואלות מה קרה,
או קונות לי שוקולד בשק"ם ושמות אותו על השידה שלי כדי שכשאני אתעורר בבוקר,
היום שלי יראה קצת יותר טוב.
הן גם באות לשבת איתי בשמירה, לקרוא לי את 'המענה הפיקודי' בפעם ה1000 ומזכירות
לי כמה הן יתגעגעו אליי, כשאהיה רחוקה-רחוקה בעוד פחות מחודש.
יש לי ידיד שמבקש ממני להעיר אותו ב4 בבוקר כדי שהוא יוכל לדבר איתי בשמירה שלי
ולהעביר לי את השעות הקטנות של הלילה, וכשאני מרחמת עליו ומסרבת, הוא שם
שעון מעורר ומתעורר בעצמו ומתקשר אליי.
יש לי קצינה שאומרת שהיא מאמינה בי, וזה לא שאני אדם שצריך לשמוע דברים כאלה
כדי להרגיש טוב עם עצמו, אבל לפעמים, אתם יודעים, זה לא מזיק.
ואתה, אנחנו כל כך מתאימים. כאילו כל פיסה לא שלמה בי, נועדה לחיות לצד
הפיסות השבורות שבך. הצורה בה הראש שלי מתחכך בכתף שלך כשאנחנו מתחבקים,
המגע העדין הזה של זרועותייך סביבי והקול מלא הביטחון שלך. הכל בינינו הרגיש כל כך
מושלם ונכון, לפחות כשנתתי לזה להרגיש.
אבל כל זה, איכשהו, בכל זאת לא מספיק כדי לגרום לי לישון טוב בלילות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ההיא בלי ההוא