"בארץ הלוהטת הזו מילים צריכות להיות צל" |
| 1/2010
בלדה לסוכן הכפול
והנה אתה מתיישב מולי, כולך ריח של שריפה, אבק ואדמה, עם הנשק צמוד-צמוד אלייך.
ואני כולי "ריח של שמפו" אתה מציין במבט משועשע, ואני אומרת, "מה לעשות, מישהו
היה צריך להיות הקרבי מבינינו.."
ואני מסתכלת עלייך בזמן שאתה מדבר, מספר לי על השנתיים האחרונות שאיבדתי איתך
בגלל אנשים שלא היו שווים אותי, ובטח שלא היו שווים אותך, וחושבת לעצמי שאני אוהבת
כל דבר קטן בך. החיוך העייף, הנעליים והכומתה האדומות, והזרועות האלה שלך, שלפתע
נעשו עבות אפילו יותר מקודם. השתנית לי קצת מתחת לאף, ורק עכשיו התפניתי לעכל.
ולאט לאט אנחנו ממשיכים לדבר אל תוך הלילה, ורק השמירה שלך ב2 ורבע קוטעת אותנו.
והנה אתה כבר עומד מחוץ למגורים שלי שאליהם הגנבתי אותך רק לפני 5 שעות,
העיניים שלך מרצדות והשפתיים מגמגמות "תודה". וכל מה שאני רוצה להגיד לך הוא
שהתגעגעתי לרגעים האלה שלנו יותר מכפי שאני מוכנה להודות, אבל יוצא לי רק חצי-חיבוק
שאתה מדביק עוד יותר. ועם כל הפרידות האלה מסביב, אתה עומד כאן מולי בכניסה למגורים
שלי שנורא שקטים ב2 ורבע בלילה, וזה קצת מרגיש כאילו גם ממך אני נפרדת, אפילו
ששנינו יודעים שממך נפרדתי כבר מזמן. ופתאום גם אתה כאן, מתערבב עם כל החברות מהצבא,
כל המדים הדומים מדיי האלה והריח של האוכל של הדודות, ואנחנו כל כך ישנים, אבל
החוויות שלי כל כך חדשות, כאילו מחיים אחרים. ובא לי לחבק אותך ולמרר בבכי על
הכתף שלך, לספר לך שאני דווקא מרוצה מהמקום שהגעתי אליו, נורא מרוצה,
אבל איכשהו אתה נעלמת לי בדרך ואת זה אני לא יכולה לסבול.
והכל אתמול התערבל לי בבטן כמו אחרי ששותים הרבה שוקו, או אוכלים יותר מדי,
ולא ידעתי מה לעשות עם זה חוץ מלשתוק מולך. ברגעים כאלה, בא לי לחזור להיות הילדה
הקטנה שמותר לה להקיש באצבעות ולרקוע ברגליים כדי לקבל את שלה, ולא צריכה
להתאפק כל כך הרבה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ההיא בלי ההוא