"בארץ הלוהטת הזו מילים צריכות להיות צל" |
| 2/2010
sitting on chimneys
ואיך שהתאפקתי אתמול, שההוא שם למעלה יעזור לי. תקעתי את הציפורניים
הכי עמוק שיכולתי בבשר כדי לא להתפתות. קשה לי להחליט בדיוק למה.
כל הערב המבט שלי תקוע בפלאפון ואני מסתמסת בזהירות עם הבחור שיושב בקצה
השני של הפאב שלזכותו יאמר שהוא מגשש באפלה כבר כמה חודשים טובים,
ופתאום אני מרגישה נשימות חמות על האוזן. אני מתרוממת בחושים קצת
קהים מהרגיל והמבט המבולבל שלי פוגש את המבט המחוייך שלך,
ולוקח לי רק חצי שניה לחייך אלייך ולחבק אותך חזק.
ואתה כל כך מתוק אליי, בדיוק כמו שכתוב בספרים שידידים צריכים להיות.
שואל ומתעניין, מתיישב קרוב ומחבק הרבה כשנפרדים, אפילו שהחברה בטלפון.
אבל כבר נמאס לי מכל הידידים האלה שמקיפים אותי מכל מקום,
כל כך הרבה מהם קרובים מדי ואלה שטובים באמת,
אף פעם לא קרובים מספיק.
-
בזמן האחרון, בייחוד בחודש האחרון בקק"צ, הזמן שבו אני בבסיס מרגיש
לי כאילו עצרתי את הנשימה שלי לשבוע-שבועיים-שלושה (תלוי במזל, כמובן),
ורק כשאני חוזרת הביתה אני לוקחת את הנשימה העמוקה הבאה.
כאילו הכל חולף לידי בצבא, לעיתים בעל כורחי ולעיתים דווקא כי אני מעדיפה
את זה ככה. נקודת המבט שלי תמיד משתנה שם, הכל מרגיש כל כך
רציני וחשוב, ואני רק מחכה להגיע הביתה ולהתפרק קצת, להיזכר שאני
רק בת (כמעט) 20, אחרי הכל. אולי טעיתי כשהחלטתי לחתום על עוד שנה,
ואולי אני סתם בכיינית כי כל מה שמתחשק לי הוא לשבת בבית ולהרגיש
קצת חופש. מה שבטוח, אתם לא הולכים לשמוע ממני הרבה בזמן הקרוב..
שזו עוד סיבה לא לחתום. לעזאזל, תזכירו לי למה עשיתי את זה?.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ההיא בלי ההוא