אני צריכה ביטחון ושקט. האצבעות הארוכות שלי מגששות באפלה אחר מקור אור,
ולו קטן ככל שיהיה. באפלה מוחלטת, גם היבהוב חלש מהווה קפיצת מדרגה רצינית.
מקור האור מתחלף תמידית. אתמול זה היה ביה"ס, היום זה חברים. מחר, מי יודע.
הדבר היחידי שנותר ללא שינוי הוא הכמיהה שלי לאור הזה. הכמיהה למשהו קטן
מאוד שגורם לכל מה שמסביב לקבל משמעות שונה לחלוטין.

אני צריכה יציבות, כי אני בנאדם לא-יציב מטבעי. זה לא שבכל רגע אני עלולה
להתפורר לאלפי חלקים בידכם החשופה, וגם אם כן, אני מבטיחה לכם שלא תרגישו.
זה פשוט שאני צריכה שקט פנימי ולהרגיש שדברים מסתדרים סביבי,
בין אם אני אחראית לכך ובין אם אני לא.

וכשהאור נכבה זה מרגיש כאילו אני עצמי נכבית. החושך מסביב מפרק אותי
לאלפי חלקים ומפזר אותם ברחבי החדר, עד שאני כבר לא מבדילה בין
בשר מבשרי לבין אויר. ואז אני ממלמלת לעצמי בשקט, שאורות נדלקים ואורות כבים.
הלך אחד, יבוא אחר.

מעניין מה היה קורה אם הייתי חוזרת עכשיו. דווקא עכשיו.
אני יכולה להתערב שהיית מקבל אותי בזרועות פתוחות ודמעה בקצה העין. אבל מה זה כבר משנה?.

אני ממש נהנת לראות אותך  מתפתל ומגמגם לנגד עיניי. כאילו שזה עושה אותי טובה ותר.