תסתכל עליי. איזו גדולה אני עכשיו, מה?

עם שחור מסביב לעיניים וחולצה דקיקה אני מטופפת לי ברחבי מרכז העיר

העמוס ביום חצי-מעונן שכזה. אני אוהבת כשיש לי סיבה, טיפשית ככל שתהיה,

בכדי לטייל קצת כאן. אין דבר שעושה לי טוב יותר מלעבור בכל המקומות האלו,

כשכל פינה צועקת שורה אחרת משירים שנהגתי להקשיב להם פעם.

אני אוהבת כשיש לי סיבה, כי כשאין כל זה מרגיש ריקני עד כדי כאב.

אני ממוללת באצבעותיי את חתיכת הנייר הקטנה שעליה כתבתי ברישול את הכתובת

שלך וממשיכה בצעדים מהירים. מחשבותיי נודדות בעוד מבטי צד עיניים זרות

ולפתע אני מבינה שהגעתי למצב הזה שלפני כמה שנים רק יכולתי לחלום ולגחך עליו.

אני מדברת על סקס כאילו אני עושה את זה כל שני וחמישי ואין ממה להתרגש ועל

אהבה כאילו היא מושג ישן ונדוש, ו'מה לי ולה, אני כבר לא בת 16'.

כבר לא אכפת לי מאף אחד כמעט, וה'כמעט' הזה מצטמצם בכל יום שעובר.

'אלה שנועדו להישאר הם אלה שישארו בסוף', אני ממלמלת לעצמי ומרימה מבט

אבוד לשמיים האפורים שמעליי. רק שלא יירד גשם, אני בכלל לא לבושה אליו.

-

בא לי להיות בת 17 לנצח. כן, עם כל האהבות הנכזבות ואלה שפחות.

כן, עם כל הידידים, החברות והתככים. כן, עם כל הלימודים והבגרויות.

כן, עם כל המחשבות חסרות ההיגיון וכל הדרמה. כן, איתך.

-

הזמן עובר וזה לא מוצא חן בעיניי. אני כזאת דפוקה.

או שאני רוצה שיעבור מהר יותר, או שאני רוצה שיפסיק לזוז בכלל.

רוב הזמן אני לא מרוצה מהמקום בו אני עומדת, וכשכן,

אני לא מרוצה מהעובדה שהמקום שלי אף פעם לא יפסיק להשתנות.

דפוקה, נו.

-

אני צריכה עצה טובה וזהו. זה יסדר אותי לשבוע הקרוב.

מתנדבים, מישהו?