|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אל תעשי לי כאלה עיניים
אתה גבוה. ענק, אם יורשה לי לומר. אני צריכה להרים את כל הראש ולא רק את המבט שלי
כדי לפגוש את עינייך, וזה חתיכת הישג כשזה מגיע מבחורה שמתנשאת לגובה של 1.76 מ'.
אני מותחת את הזרועות שלי וכורכת אותן סביב צווארך ונצמדת, ואתה מביט בי בחיוך קצת
עקום בעודך זז באי נוחות מולי וממלמל "היא יוצאת חמשו"שים.. היא תכף תגיע."
אני כאן, כל כך מולך וכל כך שלך שוב, ואתה מדבר איתי על החברה החדשה. אני מציצה במבט
שלך בפעם האחרונה ורואה שם רק גועל. כל מה שמתחשק לי לעשות הוא לצרוח "הייתי כאן קודם",
וזה כל כך לא הוגן.
החלום הכי נורא שהיה לי אי פעם. ניתוח שלא כולל "את מתגעגעת לאקס שלך", מישהו?.
עריכה:
בעיניים בוערות ואצבעות רועדות, חיפשתי את האהבה שלך היום בתחתית
הקופסא הענקית שמונחת במעמקי הארון שלי. ולא מצאתי.
שמור
   
| |
מחדש
השם שלך שוב מרצד לי המסך, כל אות כאילו נבחרה בקפידה ומתאימה בצורה מושלמת
לחברותיה. אני ממלמלת לעצמי שאני לא אענה הפעם, אבל עונה. על מי אני עובדת.
אתה תמיד מתקשר אליי בשמירות, "סתם חשבתי עלייך", מפזר גרגירי חול מאדמת המדבר
שלרגלייך בין המילים שאתה משחרר באלגנטיות לאוויר. עוד לא החלטתי אם אני אוהבת
או לא סובלת את הקול האדיש הזה שלך, את הצחוק המשוחרר בין השורות.
"ראיתי שטיילת.. תמונות יפות יש לך שם, ילדה יפה" לוחש לי כאילו בטעות.
והכל אצלך כל כך קליל, כאילו שכחת את הטעם של הצוואר שלי מתחת לשפתיים שלך,
כאילו מעולם לא ישבתי מכורבלת במעיל שלך בערב קריר מול הים והרגשתי אותך נושך
אותי באוזן ולוחש שאתה מטורף עליי. היה היה, ועכשיו כלום.
רק רמזים קטנים ודקיקים שמנווטים את דרכם מבין שפתייך אל אוזניי,
רסיסים מיניאטוריים של כל מה שיכולנו להיות ואנחנו לעולם לא נהיה. וסתם. פשוט סתם.
סתם אני עדיין חושבת עלייך.
עריכה:
לפעמים כשאין, זה נחמד סתם לדבר על זה.
| |
girl, you gotta love your man
אני קצת מתגעגעת לזרועותיו העוטפות והמחממות של הביטחון,
לדעת שאתה רק שלי ובכל יום שישי תמיד יהיה לי מה לעשות ואני לעולם
לא אמצא את עצמי יושבת מול הטלפון ומנסה להחליט אם לצאת עם
ההוא, ההיא או ההם.
ובימי שישי הבודדים בהם ההוא בכלל סוגר, וההיא לא מרגישה טוב,
וההם כבר מזמן לא נמצאים במשוואה, אז אני כבר באמת מתגעגעת.
עריכה:
איך שמצב הרוח שלי קופץ למחוזות חדשים מרגע לרגע, זה משהו.
ודאמ, איך שהפוסטים כאן נעשו גרועים לפתע..
| |
בלדה לסוכן הכפול
והנה אתה מתיישב מולי, כולך ריח של שריפה, אבק ואדמה, עם הנשק צמוד-צמוד אלייך.
ואני כולי "ריח של שמפו" אתה מציין במבט משועשע, ואני אומרת, "מה לעשות, מישהו
היה צריך להיות הקרבי מבינינו.."
ואני מסתכלת עלייך בזמן שאתה מדבר, מספר לי על השנתיים האחרונות שאיבדתי איתך
בגלל אנשים שלא היו שווים אותי, ובטח שלא היו שווים אותך, וחושבת לעצמי שאני אוהבת
כל דבר קטן בך. החיוך העייף, הנעליים והכומתה האדומות, והזרועות האלה שלך, שלפתע
נעשו עבות אפילו יותר מקודם. השתנית לי קצת מתחת לאף, ורק עכשיו התפניתי לעכל.
ולאט לאט אנחנו ממשיכים לדבר אל תוך הלילה, ורק השמירה שלך ב2 ורבע קוטעת אותנו.
והנה אתה כבר עומד מחוץ למגורים שלי שאליהם הגנבתי אותך רק לפני 5 שעות,
העיניים שלך מרצדות והשפתיים מגמגמות "תודה". וכל מה שאני רוצה להגיד לך הוא
שהתגעגעתי לרגעים האלה שלנו יותר מכפי שאני מוכנה להודות, אבל יוצא לי רק חצי-חיבוק
שאתה מדביק עוד יותר. ועם כל הפרידות האלה מסביב, אתה עומד כאן מולי בכניסה למגורים
שלי שנורא שקטים ב2 ורבע בלילה, וזה קצת מרגיש כאילו גם ממך אני נפרדת, אפילו
ששנינו יודעים שממך נפרדתי כבר מזמן. ופתאום גם אתה כאן, מתערבב עם כל החברות מהצבא,
כל המדים הדומים מדיי האלה והריח של האוכל של הדודות, ואנחנו כל כך ישנים, אבל
החוויות שלי כל כך חדשות, כאילו מחיים אחרים. ובא לי לחבק אותך ולמרר בבכי על
הכתף שלך, לספר לך שאני דווקא מרוצה מהמקום שהגעתי אליו, נורא מרוצה,
אבל איכשהו אתה נעלמת לי בדרך ואת זה אני לא יכולה לסבול.
והכל אתמול התערבל לי בבטן כמו אחרי ששותים הרבה שוקו, או אוכלים יותר מדי,
ולא ידעתי מה לעשות עם זה חוץ מלשתוק מולך. ברגעים כאלה, בא לי לחזור להיות הילדה
הקטנה שמותר לה להקיש באצבעות ולרקוע ברגליים כדי לקבל את שלה, ולא צריכה
להתאפק כל כך הרבה.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ההיא בלי ההוא