לפני שנה, הייתי רגיל לישון עם ילדה יפה,
ריח מדהים
נר דולק בצד
מוזיקה של לילה
והייתי מלא בלאגן בראש.
לאן ללכת? מה הלאה? למה עדיין מוזר? וחסר?
אבל מדי פעם, היה לי רוגע,
כשהייתי נצמד
מרגיש את החום
הטרנינג הבז'
או התחתון שטיפה קרוע
"קחי את את הכרית הנוחה"
"טוב אני פותחת קצת מזגן כי אני יודעת שאתה מת"
"לאלא, הפעם את בצד הזה, את תמיד מביאה לי"
"נרדמת כבר?"
והיו מריבות
חוסר הסכמות. הכלות לא ברורות
כשגם כל כך אהבתי אותה. רציתי רק להמשיך להיות שם בשבילה. וגם לצאת משם.
היה שבוע קשה, שיחרור ראש בצפון.
כשחזרתי, החלטתי לעבור עיר. לא יכלתי לשאת בזה.
והיו תוכניות, וידעתי שלאט לאט אצא מזה.
אבל הקשר המשיך. כל פעם קובעים גבולות קצת אחרים.
פעם אחת ידידים כשהיא בכלל שוכבת עם אחרים. פעם אחת נפגשים ונשארים. לפעמים מחליטים שדי, אבל .. משהו שם לא מתנתק.
בסוף, היא החליטה לעצור. חסמה אותי.
באותו הזמן שבו
הכל התחיל להחמיר.
ההקרנה לרגליים לא פסקה, והתחילה להתגבר לאגן.
אבל המשכתי, כי הרגשתי שזאת הדרך. וראיתי המון זוגות בת"א, בעיקר עם תינוקות, וקינאתי בהם כל פעם. אבל כתבתי לעצמי - אל תקנא, תאהב להם.
רציתי זוגיות. רציתי משפחה. רציתי אפילו ילדים.
ואז
פתאום צץ הכאב גם בצד ימין
ירך, אגן
מותניים שורפות
הרגשה של בחילה מהגב ושריפה וחולשה, הכל בוער.
הייתי אז מלצר
במשמרת ההיא
שלא רק שלא יכלתי לחייך, כמעט בכיתי ללקוחות בפנים.
בהפסקה, התקשרתי להורים. אחרי שנתיים מחוץ לבית, ומאז הטיול
אני לא עומד בזה
אני עוזב הכל וחוזר אליכם. הכל כואב לי. ממש.
לא הבנתי לאיזה מצב הגעתי.
לא אכלתי. לא בישלתי. לא יכלתי לנקות. לא רציתי לזוז מהמיטה כמעט, ולא הצלחתי ללכת גם כמו שהצלחתי לפני.
פ א ק.
כל מה שאהבתי תמיד, פיזיות, עבודה, תנועה, יוגה, במה, חלומות. לעזור לאנשים, לנקות, לבשל. הכל. מה. מה קורה.
ואז התחלתי לבכות.
בשביל כל השנים שלא בכיתי בהן.
זה לא עצר.
פיזיותרפיה. רופאים. יוגה טיפולית. דיקור.
ובוכה.
אני רק מתגעגע אלייך, אלוהים!!!! כמה אני מתגעגע!!
אני רק רוצה שתהיי פה ותרגיעי אותי
שתכיני לי רגע אוכל שהוא רק אהבה
שתלטפי את הדמעות האלה
אהבה
הכל כואב לי
בבקשה
תהיי פה
בבקשה.
אבל היא לא בלופ הזה.
והיא לא יכלה להיות פה בשבילי.
וזה לגיטימי, כי הגיע לה להתקדם, מכל הכאבים שגרמתי לה. מכל החששות, החוסר ביטחון, הבילבולים. שנינו רצינו כבר משפחה.
וחודשים
אני רק רוצה לראות את הפנים שלה
שיחזירו לי את התיאבון, ליום אחד
שיחבקו את הכאב ויגידו שאוהבים אותי למרות זאת
שיאמינו בהחלמה שלי.
עברתי הרבה שיט
אבל תמיד חשבתי שאצליח לגבור
טיול שלם לבד
מחדש מסגרות כרוני, לבד
הדרך בסוף היתה קיימת.
לא חשבתי שזה יגיע..
הלואי שזה יעבור כבר
ואצליח להתגבר עלייך
ועליו
ועל השנתיים האלו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
