בדיוק סיימתי תקופת מבחנים של הימטר הראשון . ופתאום .. אני מגיע הביתה אחרי המבחן האחרון ואין לי מה לעשות .. במשך חודשים הייתי בלחץ מתמיד שאני צריך ללמוד משהו .. שכדי להצליח אסור לצבור איחור .. אני פשוט למדתי כל היוםפ וכל היום היה לי מה לעשות .. לא נוצר מצב שבו אני יושב מול המחשב עם היד במכסיים ואומר לי לעצמי "בואנה איזה שיעמומם " ( כמו שביליתי חודשים ארוכים בזמן צבא כשהייתי בגימלים לא נגמרים ). מצב של בטלה לא היה . ועכשיו אחרי המבחן האחרון אני מגיע הביתה ולא יודע מה לעשות . אז כמו בכל שעמום אני מוצא את עצמי חוזר לבלוג הישן שלי וקורא פוסטים .. אני קורא על נער ... שכבר אין לו שום קשר אלי ,..חוץ מאת אותו שם .. נער בלי דאגות... שכל מה שהוא רצה זה לצבור סיפורים לנכדים ... נער שעוד לפני ששאלו אותו שאלה הוא היה עונה כן ... צמא להרפתקאות שסופן לא ידוע ...
איפה הנער הזה ואיפה אני ... עכשיו אני לא יכול להרשות לעצמי ללעשות שטויות .. פתאום לכל דבר של השלכות ... החוסר אכפתיות להסתבך הפך לחשש להסתבך ... אני לא יכול להרשות לעצמי לעשות שטות של שניה שאני אצטער עליה להרבה זמן ...כי ככה אלא הם החיים על שניה של שטות משלמים כל החיים .. שניה הסתכלת מה השעה בזמן נהיגה ובום דרסת ילד שקפץ לכביש ... החים נהרסים בשניה.. וערגע אני לא יכול לקחת את הסיכון הז.. אנשים משקחעים בי כסף אסור לי לאכזב אותם ...
אבל ..... הכל טוב ויפה.. אבל ... מה עם לחיות ... מה עם האדרנלין שהעורקים כה צמאים אליו ...מה עם להתרגש עד שהלב מתפוצץ (לפניי מבחן זה לא נחשב ) מה עם ההנאה להכנס למשהו בלי לדעת איך הוא יגמר.... אז הינה תשובה ...
מחר 3 חברים שלי באים לפפה ואנחנו מחתחילים חופשה מטורפת ...שנהפוך את הסוף ללא ידוע... ממחר מהרגע שהמטוס שלהם נוחת .. הנער הפרוע שהיה בי חוזר לתקופה של 5 ימים :)
הדבר היחיד שלא יחזור זה השער הארוך :)
וכן זה הפוסט הראשון ב4 שנים החארונות בערך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
