חיים אנונימים של ילדה מוכרת

אני לא יכולה להפסיק לבכות. ולבכות. ולבכות.

העיניים שלי כבר שורפות מרוב דמעות. ואני עדיין בוכה.

אני מדברת בטלפון- הקול שלי רק נהיה גבוה יותר ויותר, ואני מתאפקת לא לבכות.

אני לא יכולה להמשיך לכתוב. עם כל מילה הבכי רק גובר וגובר.

אני יודעת שזה רק נראה כמו סוף העולם.

אבל אצלי ה לא רק נראה.

אצלי זה גם מרגיש.