חיים מוזרים, מה אני אגיד לכם...
העולם האינטרנטי קטן.
בכלל, חשבתם פעם עד כמה העולם קטן?
ועד כמה זה מוזר... להכיר את כולם ולא להכיר אף-אחד?
להיות החבר הכי-טוב של מישהו ובעצם לא לדעת מי הוא?....
מי אתה?
משהו שכתוב בבלוג של חברה שלי...:
"אני שונאת את התיכון שלי!!! וזה מה שהיה לי להגיד..
כלומר, יש לי ידידים בכיתה.. ואני עדיין יכולה להגיד שהאנשים נחמדים..
אבל אני לא יכולה לדבר איתם!
לעזאזל!
אף לא אחד מהם יודע מי אני באמת!
ברצינות!
יש לי שלוש זהויות..
הנערה שאני בבית הספר ליד ה"חברים"...
הנערה שאני ליד המשפחה...
והנערה שאני בחדר שלי אחרי שאני נועלת את הדלת.
אני חושבת שהיחידים שמכירים אותי באמת אלו הקירות והרהיטים בחדר שלי.
הם רואים הכל וזה פתטי..
הם יודעים שאני נערה שלפעמים יכולה להיות הכי מאושרת ומצחיקה בעולם.
או הנערה הדכאונית שחשבה מחשבות אובדניות ודכאוניות למדיי וקשה לה להודות זה למרות שהיא עכשיו מספרת לכם כי אתם לא תספרו לאף אחד, או שיהיה אכפת לכם.
או הנערה שמדברת ברצינות וחושפת את מי שהיא רק דרך האינטרנט, ויכולה להגיד בכנות שהיחידים שקרובים להכיר אותה הם חברים ברשת, שלא ראו אותה מעולם, שרק להם היא מספרת דברים כי היא פוחדת להיפגע, והיא לא מוכנה לחשוף את מי שהיא באמת לאנשים שרואים אותה יום יום.
או הנערה שלא מקשיבה לאף אחד ולא צריכה אף אחד שיעזור לה, הנערה שאסור להתעסק איתה כי אתם תחטפו...
או הנערה שהדפים הם היחידים שיודעים מה היא מרגישה באמת מתחת לכל החומות מגן, כי היא כותבת להם ומספרת מה היא מרגישה.
הדפים שמכילים את השירים והסיפורים שלה, הדפים שיודעים מי היא באמת וכמה היא רגישה.
או הנערה ששרה, רוקדת, מנגנת וכותבת רק בחדר שלה כשהחדר נעול והתריס מורד כי זה גורם לה להיות מאושרת, כי היא מוצאת את עצמה במוזיקה, כי רק כשהיא רוקדת, שרה או מנגנת היא מרגישה חיה, ואף אחד לא יודע בכלל.
הנערה שמרגישה כאילו רק המוזיקה היא בעלת בריתה, המוזיקה היא חברת הנפש שלה.
יש לי כל-כך הרבה זהויות ואני ממש מרגישה מפוצלת.
ופשוט נמאס לי מזה!"
ואני פשוט כ"כ מבינה אותה, שזה מפחיד.
האם הייתם יכולים לנחש מי אני באמת?
כי אני לא יכולה.
ואני חושבת שמה שהגיבו לה ממש מתאים להרגשות שלי:
"לכולם יש פיצולים. כל אחד מתנהג שונה ליד אנשים אחרים. וזו לא פוזה, זו פשוט התאמה."
מה שנכון-נכון.
אתם לא יכולים להכחיש את זה.
או שכן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
