אני מניחה שזה מקום טוב לפורקן. אני עומדת להתפוצץ.

בואנוס איירס ארגנטינה .

והנה אחרי שנתיים של נישואים נולד לו מרטין.. אח איזה ילד יפה.. בלונדיני עם עיניים ירוקות.

תענוג לעיניים.

והילד גדל והילד מוכשר אין ספק.

ציונים טובים, אהוב על המורים - ילד לתפארת.

ואחרי 4 שנים ויקי נולדה.. ילדה יפה , עם שיער שטני ועיניים ירוקות וחיוך מהפנט.

הילדה גדלה אך נפשה נשארה כפי שהייתה.

ואז, המשפחה עלתה לישראל.

וואו, איזה יופי.

ומרטין התאקלם גם פה, והמורות מתות על המבטא שלו.

וויקי, לא טוב לה כאן.

ולויקי אין ציונים טובים, ועל ויקי כועסים.

ההורים המזדיינים, על ויקי כועסים... על הציונים, על הכעסים שלא ברור להם מאיפה הם באו.

הם כול הזמן אומרים לויקי " אבל מרטין הצליח בזה " , ו"למרטין לא הייתה בעיה" או " מרטין דווקא אהב את המורה הזאת"

ובלהבלהבלה.

וויקי ? מה עם ויקי ?  ויקי..אי שם בבית ספר, לבדה.. מחפשת משהו לבעוט בו את כול הכעסים שלה החוצה.

[היה בא לי לכתוב ככה]

שגרה זה חרא.

עקרונית.

אני מרגישה שאני תקועה באיזה חור שחור בטעם של פחם, לא מצליחה להצאת מהלופ הזה.

חייה כול יום - בדיוק כמו האתמול.

כמובן שיש דברים שונים, למשל אתמול לא אכלתי כלום והיום שתיתי תה . הבדל :)

מאז שנפרדתי ממנו, נכנסתי ללונה פארק דימיוני.

בהתחלה ניסיתי את המכונויות מתנגשות נגד עצמי, ואחרי זה הלכתי וקניתי לי צמר מכל מכול הסוגים, הייתי עם כול בחור אפשרי.

ועכשיו אחרי שהכול כבר איבד מטעמו - שגרתי לי.

בא לי להתאהב, בא לי להרגיש ילדותית.

ובמקום זה אני מרגישה כמו זקנה בת 102 שכותבת לנכדה של חיבור על החיים במאה ה12.

החיוך שלי הוא שחקן טוב. הוא מופיע כשצריך ומקבל על זה משכורת המינימום שלו.

הדמעות זה עניין שגרתי, גם.

וככה, אפילו בלי לשים לב - הפוסט הראשון על עצמי.

כמה שאני אנוכית.

אני ויקי, ועוד תלמדו להכיר אותי... לטובה, לרעה.

3>