שמעון הערס

אין דבר שאני יותר אוהב מאשר לנהל שיחות עם אנשי 8200 או טבעונים. יש להם המון דברים במשותף.

בעצם 8200 הם כמו טבעונים. הם תמיד יציינו את זה גם אם לא שאלת, כולל זריקת מבט אגבית פבלובית לבחון את התגובה שלך (התלהב? התרשם? הרים גבות? עשה פשששששש?) . לגבי טבעונים על סוגיהם אוסיף בעתיד. 

שמונמאתשי'ם (שמונה מאתיים לשעברים) שעוד חיים את הקליקה בכלל מביא אותי לנקודות חוסר איזון לא בריאות. זה למה השותף שלי אף פעם לא הרשה לי לדבר איתם בפגישות. 

לפני כמה שבועות התארחתי בארוחת ערב אינטימית. היו שם כמה זוגות. לא משנה. חלאות כולם. 

אחד מהם היה שמונמתאש' שלא הפסיק לברבר ולטשטש אותנו עם סיפורים והצלחות וסיפורי גבורה, והשקעות, ועוד הצלחות. אבל זה לא היה העיקר. מה שפרט לי על נימי העצבים והסובלנות הייתה העובדה שבכל פעם הוא קינח סיפור במשפט "אבל אני לא יכול להרחיב מעבר לזה".

קצת כמו פרקטולוג פחדן. אין הפי אנד....

אז זה השלב שבו אני נוטה להוציא את הנשק הסודי. 

חידות הגיון חסרות כל בסיס, שכל מטרתן היא להטריל את הנוכחים. אחרת.. איך אצא כשידי על העליונה? 

אבל אני לא מתחיל מיד. אני מחמם. נותן לו תחושה טובה של ביטחון ונחמה באינטלקט שלו. אני מתחיל בחידות פשוטות שכולם מכירים. והוא עונה עליהן במהירות. אשתו מתענגת. הסועדים בשולחן צוחקים ומריעים לו. 

ואז...כשהוא בטוח בעצמו, מתרשם שהוא אכן חכם, שנון ומוצלח אני זורק את הפיתיון. 

"אז אתה ביער. אתה בורח מהאויב. אתה רואה שני שבילים...." התחלתי ותפסתי מיד את תשומת הלב שלו. הופה!. זאת שאלה בסגנון אחר. אתגר.

"שביל אחד יוביל אותך לאויב. שביל אחר ליחידה שלך. אין לך שום ציוד. לא נייד, לא מפות, לא מצפן. הדבר היחיד שאתה רואה זה סמור על השביל הימני. אתה שומע קולות מתקרבים אליך. אנשים צועקים בשפה שאתה לא מכיר"

עוד אנשים סביב השולחן מתחילים להסתקרן. גבותיו של השמונמתאש' מתכווצות. מוחו מתחיל לעבד את המידע.

"עכשיו תקשיב טוב ____(השם שמור במערכת)... הדבר היחיד שאתה יודע, זה שאתה לבוש ושאתה יודע יידיש....."

שקט סביב השולחן. האיש מהרהר. שואל שאלות ומקבל תשובות שלא קשורות לכלום.

הזמן עובר. הסבלנות מתחילה להיגמר. בשלב מסויים הוא טוען שזה בטח אחת מהחידות האלה שאין להן שום פיתרון אמיתי. ואני משיב שהוא מעליב אותי. למזלי מטומטמת אחת בשולחן "נזכרה" שהיא שמעה את החידה הזו לפני הרבה זמן. שטות מוחלטת המצאתי את זה על המקום.

בנתיים סיימו את הקינוח והוא ממשיך לחשוב. הוא קורא לבן שלו. עוד גאון. שואל אותו. שניהם עושים סשן. חוזרים אלי בשאלות ומקבלים עוד תשובות יותר מבלבלות. 

"טוב נכנע" הוא מכריז. אבל הבן שלו מתעקש להמשיך. 

הם מנסים טקטיקות שונות. אני אומר להם שהם בכיוון. בום! זריקת עידוד. אבל זה לא מוביל לכלום. 

"אפשר עוד רמז?" הוא מבקש רגע לפני שאני יוצא החוצה.

"מצטער. לא יכול להרחיב מעבר לזה...." אני עונה וסוגר את השער.

הייתי בסופר. קניתי בשר. למה בסופר? כי רבתי עם הקצב לפני שבועיים. 

מה רבתי?

שאלתי אם המשקל שלו מזייף, כי ביקשתי נתח 350 גרם והוא חתך בלי לשקול. אמר שהוא מדוייק. 

תהיתי בקול למה הוא צריך אז משקל בחנות? 

לא משנה...

הקצב בסופר היה עייף. רציתי בשר טחון. שאלתי יפה ובנימוס ממתי הבשר. הוא ענה באדיבות. אבל לידי הייתה גוצה שאמרה לי שאפשר לדחוף את האבצע על הבשר ולראות לפי הגמישות אם הבשר טרי או לא. לא שאלתי אותי. לא פניתי אליה. ככה נכנסה לי בזווית. הקצב אמר שאין דבר כזה. אגדה. הגוצה התעקשה והתחילה ללחוץ עם האצבע הקטנה והשמנמנה שלה באריזות של הבשרים.

שאלתי אותה אם ככה היא גם בחרה את בעלה.

ואז התחילה מהומת עולם. 

תודה לאל שיום שישי מחר. 

ביץ' !