ער. מרגיש צמרמורת מוזרה בכל הגוף. תחושה של חוסר משקל ועם זאת כבדות בלתי מוסברת. כשאני מסתכל קדימה אני רואה את הקיר הקדמי של החדר שלי נקי וריק, הארון נעלם, וגם השולחן כתיבה והמראה שהייתה תלוייה שם. נראה שגם הדלת הוחלפה באחת חדשה שכמעט לא מבחינים בקיומה, משתלבת עם הקיר. המנורה הופשטה מהאהיל שלה והיא מהבהבת ומזמזמת בצורה מרגיזה ביותר. מה לעזאזל עשיתי אתמול? אני זוכר שעמדתי לצאת עם חברים לסרט ובדרך עצרתי באיזה קיוסק לקנות אייס קפה, אבל אחרי זה אני לא זוכר כלום. הכל נראה כמו זכרון כל כך רחוק... פתאום אני שם לב שהמיטה שחשבתי שאני עליה היא בעצם הארון הישן שלי. איך לא שמתי לב שאני ישן על ארון? עכשיו כבר ממש לא נוח לי. ומה קרה לשאר הדברים שלי?

אני בטוח שיש פתרון פשט. אני רק צריך להתנער מהכבדות הזאת ולקום. מתהפך לצד השני, לזה לא ציפיתי. בקיר של החדר שלי יש חור ענקי שנראה כאילו נוצר ע"י משאית אבל האיזור שמסביב מאוד מסודר, הרצפה נקייה והקיר שנשאר כאילו בכלל לא שם לב שמשהו לא בסדר. מחוץ לחדר, על הדשא יש כמה חתיכות מהקיר. כנראה שהוא נשבר מבפנים. אני חייב לרדת לשורש העניין. מה קרה בין אתמול בסביבות תשע עד עכשיו ואיך אני לא זוכר את זה? בחוץ הכל נראה כרגיל. הדשא נראה מטופח והעץ שאבא שלי עיצב בצורת מלבן עדיין שם. התנחמתי בעובדה שלפחות בחצר שלי הכל נראה כמו שצריך.

מכריח את עצמי לקום. כנראה שאתמול הספקתי בין הריסת החדר שלי ושינה על הארון גם להשתכר כהוגן כי כשקמתי כמעט נפלתי אחורה מרוב סחרחורת והראש שלי הרגיש כאילו הוא נלעס מבפנים. חוץ מזה, בדרך כלל גם כשאני משתכר אני לא נרדם על משטח קשה בשום אופן. כשכולם היו מעולפים על הרצפה אני הייתי ממשיך להסתובב עד שמצאתי ספה או מזרן. הפעם ישנתי כמו מת, ואפילו לא נתתי לעובדה שאני עדיין לובש ג'ינס להפריע לי. פתחתי את הארון בתקווה למצוא חולצה.הארון היה נעול. זאת הייתה הנקודה שעברתי את שלב הבלבול וההלם ונכנסתי למצב הכעס. בעיטה אחת חזקה בצד הארון והוא התפרק לחתיכות. אני לא קונה ארונות שצריך להרכיב בעצמך יותר. בארון היו רק מסמכים שההורים שלי היו שמים אצלי כי לא היה להם מקום במשרד. המסמכים היו מלוכלכים ומעופשים והניירות התפזרו לכל עבר. לא כל כך דאגתי כי ההורים שלי לא השתמשו בהם כבר המון המון זמן. אני זוכר שהם היו מכניסים אותם לשם פעם בכמה שבועות אך אף פעם לא מוציאים אותם. זה היה מעין ארכיון של העבודה שלהם. הם תמיד טענו שחייבים לשמור דברים כאלה כי אי אפשר לדעת מתי הם יצטרכו להשתמש בזה אך אני אף פעם לא קניתי את זה. אם יש להם מסמכים של מישהו שלא הייתה לא משפחה והוא סנילי וחולה במחלה סופנית, בשביל מה צריך את הרישומים שלו?

בין כל הדפים היה אחד שמשך את עיני. הוא היה ישן וצהבהב והטקסט היה בכתב מודפס שחור עם המון הערות בעט כחול בכתב יד שלא הכרתי. כשהרמתי את הדף חלק ממנו התפורר ונפל. בחלק שהחזקתי היה כתוב באותיות עבריות אך בשפה שלא הבנתי.

      "שכעיו זחשכרת צמא את בערך פלני ותשכל קתהלדם אל יתעדך חפש את זה חישיה נלצח עלוד טרפים"

המשפט הזה היה מודגש וממורקר בכתום, וזה היה המשפט היחיד שהיה אפשר לקרוא בכל הדף. בין הערימות מצאתי עט וכתבתי לעצמי את המשפט על דף חדש יותר שמצאתי וגם כתבתי את המשפט רק עם המילים שהבנתי:  "... צמא ... אל ... חפש את זה .....".

יצאתי דרך החור בקיר. הגינה, שאך לפני רגע נראתה כדבר היחיד שנותר בעינו ונסק בי תחושת ביטחון וביתיות הפכה לזרה בתכלית בשבילי. צמחו פרחים שלא זכרתי שהיו שם, העץ ששתלתי לפני שנתיים נעלם ובמקומו היה עץ ענקי שהטיל צל על רוב הבית והגדר החיה שהפרידו בינינו לבין השכנים נעלמה ובמקומה ראיתי את הבית שלהם בבירור, רק שזה לא היה הבית שזכרתי. הבית החדש היה יותר גדול, עם פחות חלונות והוא היה מוקף בגדר גבוהה ומאיימת.

זהו, חשבתי לעצמי. זה כבר ממש לא הגיוני. זה לא הבית שלי פה, מישהו מנסה לעבוד עליי. אני לא אתפלא אם תיכף כל החברים שלי יבואו ויצחקו עליי שהאמנתי לזה ויצביעו לכיוון המצלמה הנסתרת. ואז יבואו צותי צילום ובקרוב אני אהיה בטלוויזיה. אולי אפילו זאת תוכנית ריאליטי חדשה שנועדה לבדוק איך בנאדם נורמאלי יגיב לכזה שינוי דראסטי בחיים שלו. זה ההסבר היותר הגיוני כי השקעה כזאת זה לא משהו שמתאים לכיס של חברים שלי ואפילו לא של תוכנית מתיחות בטלוויזיה שעושה מתיחות כאלה פעמיים בשבוע, זאת בטח הפקה יותר גדולה מזה.