כשעשו לנו בצופים פעולה על הישרדות בשטח לא מוכר אמרו לנו שקודם כל צריך לעשות בדיקת מצב. שזה אומר להסתובב באיזור ולבדוק מה הסכנות שנשקפות לנו ומה האמצעים העומדים לרשותנו כדי להתמודד איתם. רק אחרי זה אפשר לחפש אוכל, מים או את הדרך חזרה הביתה. החלטתי שזה בדיוק מה שאני עושה. האנשים ששמו אותי פה יופתעו כשהם יגלו כמה מהר גיליתי את כל ההפתעות שהם שמו לי ונפטרתי מהן. בדיוק כמו בפעולה ההיא שהמדריכים רצו שנסיים לבדוק ואז הם יראו לנו כמה דברים לא מצאנו אבל מצאנו את הכל וזה הרס להם את התוכניות. כמה שנים אחר כך כשאני עשיתי את אותה פעולה לחניכים שלי המצב היה שונה וגם אחרי שעתיים הם לא גילו הכל. אני אוהב לחשוב שזה בגלל שאני עשיתי את זה יותר טוב ולא בגלל שהם פחות טובים מאיתנו. החלטתי שלבית של השכנים אני לא מתקרב משתי סיבות. א' הגדר נראית כאילו היא גדר חשמלית וב' אם הם מספיק מפחדים מפורצים בשביל לשים גדר יכול להיות שהם שמו שם עוד כל מיני הפתעות.

    הלכתי ימינה כי בצד שמאל צמודה לבית חומה כי קנו מאיתנו את החלק הזה של החצר בשביל להרחיב את הכביש. כשהגעתי לפינת הבית הסתכלתי על החצר האחורית שלי ונתקפתי חלחלה. כל הפרחים והשתילים של אמא שלי היו נבולים ומכוערים כאילו שמו אותם במדבר ולא השקו אותם שנתיים, הדשא היה צהוב ומסריח וגם הגדר החיה שהפרידה בינינו לבין השכנים מהצד השני נעלמה, אבל הפעם הבית של של השכנים נראה אותו דבר בערך. באמצע הדשא ישב ילד קטן לבד עם כובע מצחייה אדום ושיחק במטוס מנייר. הוא החזיק אותו ביד ימין וזרק עליו חתיכות דשא צהוב ביד שמאל. הוא היה עם הגב אליי אז לא יכלתי לזהות אותו.

    "היי!" צעקתי. הוא לא זז ממקומו. "ילד! אתה, עם הכובע האדום!" הוא עדיין בשלו. הלכתי ונגעתי לו בכתף. הוא קפץ בבהלה ונעמד תוך כדי שפשוף הכתף שלו בכאב. "נו באמת, זה לא היה כ"כ חזק" אמרתי בעצבנות. הילד לא אמר כלום ורק הסתכל עליי במבט מבוהל. כך עמדנו במשך 10 שניות, שותקים והוא בוהה בי וממצמץ כאילו קשה לו לראות. עשיתי צעד קדימה לקראתו ושלחתי יד כדי להרגיע אותו אבל הוא התחמק מהיד שלי והתחיל לברוח לכיוון השכנים ונכנס לבית שלהם. רציתי לרדוף אחריו כדי לראות מי זה ולמה הוא ברח ממני אבל החלטתי שיש לי דברים יותר טובים לעשות כרגע. נכנסתי הביתה דרך הדלת האחורית. הבית היה חשוך וקודר ובקושי יכלתי לראות משהו. התקדמתי לאט לאט בין הספות של הסלון כדי להגיע אל המתג של האור ולהדליק אותו אך המתג לא פעל. וכמוהו גם המתג של המטבח ושל השירותים. כל החלונות היו סגורים ואטומים ולא הצלחתי לפתוח אותם. חוץ מזה, הבית נראה אתו דבר בערך. הרהיטים היו באותו מקום, הדלתות החלונות... הגעתי לחדש של אחים שלי. יש לי 2 אחים תאומים בני 9. הם ישנו בחדר גדול עם מיטת קומותיים. פתחתי את הארון בגדים שלהם ולקחתי חולצה. להפתעתי, היא התאימה בדיוק. אחרי בירורים קצרים גיליתי שזו בכלל החולצה שלי שהם כנראה לקחו לי מהחדר לפני שמישהו רוקן לי את הארון, שבר את הקיר ואטם את הדלת. זה הביא אותי לחשוב שאולי האחים שלי היו מעורבים בזה. יכול להיות? מצד אחד הם היו שמחים לצחוק על חשבוני אחרי כל הפעמים שירדתי עליהם וצחקתי עליהם אבל מצד שני הם ממש לא מסוגלים לשמור סוד, בטח שלא כזה גדול. פעם אחת הם ניסו להחביא לי את הפלאפון ע"י זה שאחד מהם עמד לידי ושאל אותי מה שלומי תוך כדי שהוא כל כמה שניות מסתכל אחורה והשני הלך מאחוריו על קצות האצבעות ולקח את הפלאפון מהשולחן. אז שניהם התחילו ללכת לאט לאט אחורה כשהם מצחקקים ומתלחשים. שלא לדבר על זה שיומיים לפני זה עוד כל פעם שעברתי לידם הם פתאום השתיקו אחד את השני ואז עמדו בלי קול על שהלכתי. אם הם היו מנסים להסתיר כזה דבר אני בטוח שהייתי יודע. החלטתי לנסות להדליק את המחשב שהיה להם בחדר. גיששתי עם הידיים איפה שהוא היה אמור להיות ומצאתי אותו שם. המחשב נדלק ברעש רב, מה שאומר שהחשמל עובד והמנורות לא נדלקות מסיבה אחרת ואז נכבה.הרמתי את הרמקול כדי לראות עם האור של הנורה שאומרת שהרמקול דולק אם כל החיבורים בסדר ואז גיליתי להפתעתי שכל החלק האחורי של השולחן של המחשב מכוסה בקורי עכביש שיש עליו המון עכבישים. התעצבנתי על האחים שלי ששמרו על המחשב שלהם בצורה כל כך גרועה אבל החלטתי שאני לא מנסה להדליק אותו שוב ויצאתי מהחדר. המשכתי לגשש באפלה בכל הבית עד שהגעתי לחדר של ההורים שלי ששם נדלק האור. החדר נראה כרגיל אבל קצת מוזנח עם קורי עכביש ואבק. זה היה מפתיע, אבל מצד שני גם ההורים שלי לא היו חולי נקיון במיוחד.

      על הכוננית ליד המיטה היה אולר. לקחתי אותו למקרה הצורך כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי תצטרך אולר. החלטתי ללכת לשכנים, אולי הם יודעים מה קרה לחדר שלי ואיפה ההורים והאחים שלי. באותה הזדמנות אני אברר למה הילד ההוא ברח ממני.