הגעתי הביתה. ליד הכניסה האחורית לבית היה ארון חשמל שהיה תמיד סגור עם מנעול כדי למנוע מילדים מהשכונה ובוא ובתור בדיחה לסגור לנו את החשמל כמו שעשו כמה פעמים אחרי שרבתי עם מישהו בבית ספר. לקחתי את הפטיש שמצאתי אצל השכנים ושברתי את המנעול ב-2 הנפות חזקות. הארון חשמל נפתח והרמתי את המתגים כדי להחזיר את החשמל לבית. נכנסתי דרך הדלת האחורית.

הבית כשהיה מואר נראה בדיוק כמו שהוא היה פעם שעברה שהייתי בו, חוץ מהחלונות האטומים. זה היה כמעט מתסכל לראות את שהבית בדיוק כמו שהוא היה למרות הדברים המוזרים שהיו לפני כן. ציפיתי שהוא יראה בצורה שלפחות תתן לי רמז למה שקרה בו, כי הסיפור של השכנה לא נראה לי הגיוני. בסתר ליבי גם קיוויתי שאנשים יחכו לי מאחורי הספה ויצעקו "הפתעה!" או "אכלת אותה!" אבל לא היה שם אף אחד. המקום היה שומם וריק.

נזכרתי בפעם הראשונה שחזרתי וההורים שלי לא היו בבית. בהתחלה שמחתי שלא יהיה מי שיפריע לי לראות טלוויזיה אבל אחרי קצת זמן המצב החדש נראה לי ממש מפחיד. תחושת הרעב שלי היתה מוקצנת (ונרגעה כשההורים שלי חזרו) והרגשתי הודד ומבוהל. החל מאותו יום הייתה לי חרדת נטישה שלא נפתרה עד אחרי שההורים שלי עשו לי סנדא של איך להסתדר לבד בבית וזה עזר.

אפילו כשהאור דלק היה לא קל מאוד למצוא את הטלפון האלחוטי שהיה בין הכריות של הספה. חייגתי 1 בחיוג המהיר בשביל הפלאפון של אבא שלי. הקו היה מנותק. כך גם בפלאפון של אמא שלי ובשל שני האחים שלי. כדי לבדוק שזה לא בעיה בטלפון התקשרתי לפיצרייה הקרובה אך לצערי ענו לי. ניתקתי מהר, ואז נזכרתי מה אני צריך לעשות.

~תחילת פלאשבק~

גיל: 5

חזרתי הביתה מהגן באוטו של שושנה, אמא של החבר הכי טוב שהיה לי אז. הגעתי הביתה ופתחתי את הדלת לשמיעת דיבורים בקול רם וצחוקים של ההורים שלי ועוד אנשים שלא זיהיתי את הקול שלהם. נכנסתי לחדר שלי וגיליתי ילד בערך בגילי יושב על המיטה שלי ומשחק בלגו. מתוך הרגל שנוצר אצלי מהגן מיד התיישבתי לידו והתחלנו לשחק ביחד. בנינו טירה גדולה עם שער ושמנו בפנים שני אנשי לגו. לאחד קראנו על שמי ולשני על שמו. במהלך הבנייה שאלתי אותו מי האנשים שבסלון (הנחתי שהוא קשור אליהם ולא רציתי לשאול אותו מי הוא) הוא אמר שהם ההורים שלו ושהם באו לפה כי אבא שלו רצה לבקר מישהו (אבא שלי) בגלל שהוא הכיר אותו מהעבודה. קצת אחרי שסיימנו לבנות והתחלנו לשבת בחוסר מעש על המיטה ולהזיז חתיכות לגו ממקום למקום אבא שלי נכנס לחדר. "אוי, אתה פה!" אבא שלי אמר וסימן לאמא שלי להכנס.

"איפה היית? אתה יודע כמה דאגנו? אנחנו יושבים פה ומחכים שתחזור!" אמא שלי אמרה. למרות שידעתי שזה לא נכון ושהם דיברו וצחקו עם האנשים האחרים, לא אמרתי כלום. "זה נכון, אתה יודע. היא כל הזמן שאלה אותי איפה אתה ולמה אתה לא חוזר. כמעט יצאנו לחפש אותך". "חזרתי עם שושי" אמרתי בשקט והסתכלתי למטה כדי להראות להם שאני יודע שעשיתי משהו רע. תמיד כשעשיתי את זה הם היו מפסיקים לצעוק אם הם צעקו ומתחילים לדבר איתי. ובאמת, אמא שלי התיישבה לידי על המיטה.

"פעם הבאה כשאתה חוזר תבוא אלינו שנדע שאתה פה, טוב?" ריח הבושם שלה היה חזק, כמו בכל פעם שהיו אצלנו אורחים. זה הפריע לי אז הסתכלתי על אבא שלי וניסיתי לנשום מעט. "טוב" אמרתי בכניעה. "ודרך אגב, ההורים של רוני אמרו לנו שכל פעם שהם יוצאים מהבית כשהבן הגדול שלהם לא שם הם משאירים לו פתק מתחת לטלוויזיה שאומר לאן הם הלכו ומתי הם חוזרים. לדעתנו אתה בוגר מספיק אז נתחיל לעשות לך את זה אם לא נהיה פה. טוב?" הרעיון נשמע לי הגיוני ושמחתי על המחשבה שאני אחזור והם לא יהיו פה. ככה אוכל לראות טלוויזיה כמה שארצה בלי שיפריעו לי ולשחק בלגו. "טוב".

"יופי. זה גם יעזור אם תאחר שוב ונלך לחפש אותך אז נכתוב פתק ואז אם תגיע לפני שנמצא אותך תראה את זה ותדע שהכל בסדר ונוסיף מספר טלפון שתוכל למצוא אותנו". "טוב". בשלב הזה ההורים שלי יצאו ואמא של רוני שעמדה ליד הדלת אמרה, כאילו כדי להראות להורים שלי שגם הבן שלה בוגר מספיק שהדבר תקף גם לגבי רוני.

אחרי זמן קצר הם הלכו.

~סוף פלאשבק~

זה יכול להיות? כבר שנים שלא שלא השאירו לי פתק מתחת לטלוויזיה. לא מאז שלהורים שלי ולי יש פלאפונים כך שאנחנו יכולים לתקשר בכל דקה ביממה (אפשרות שהם לא מהססים להשתמש בה, לצערי). בין כה וכה, הם יודעים אני לא אחפש פתק אם הם לא יהיו בבית כשאחזור מאיפשהו. אבל היום, הפלאפונים שלהם מנותקים, ואני דווקא כן רוצה להתקשר אליהם. עם אופטימיות זהירה ניגשתי לטלוויזיה. הטלוויזיה שלנו עמדה בסלון על מין שרפרף נמוך שנמצע על כוננית מעץ אדום. הושטתי יד בין רגלי השרפרף ולהפתעתי היה שם פתק.

30.5

קטנצ'יק אם אתה רואה את זה, בוא מהר לדוד אלי!

חיפשנו אותך המון זמן ולא באת. ניתקנו את הטלפון

בגלל כל החברים שמתקשרים לנחם. רק אלי יודע

איך ליצור איתנו קשר. היינו כותבים אבל ברגע כתיבת

המכתב אנחנו לא יודעים עדיין.

בוא מהר, אבא ואמא

-

המכתב הזה עורר יותר שאלון מתשובות. קודם כל, למה מתקשרים אליהם לנחם אותם ועל מה? ואיך יכול להיות שהמכתב נכתב ב30 אם יצאתי ב28 והשכנה אמרה שהם עזבו כמה שעות אחרי שיצאתי? אבל זה בטח טעות. בכל מקרה, אם הם קוראים לי קטנצ'יק, זה סימן רע. הם קראו לי ככה כדי להודיע לי שסבא שלי נפטר ושהכלב שלנו מת. הם חושבים כנראה שזה מרגיע אותי או גורם לי לחשוב שהם דואגים לי או משהו. אבל זה לא. פעם אפילו היה לי סיוט שרק שמעתי אותם קוראים לי ככה והתעוררתי בבהלה, אני לא זוכר אם סיפרתי להם על זה או לא...

בכל מקרה, לפחות ידעתי מה אני צריך לעשות. הבית של דוד אלי היה במרחק כמה רחובות מהבית שלי, ומכיוון שההורים שלי לא היו בבית בשביל לתת לי טרמפ, התחלתי ללכת ברגל.