דוד שלי עבר לגור פה לפני כשנתיים. אשתו נפטרה ממחלה כמה חודשים לפני והוא סבל מבדידות גדולה והיה לו קשה לחיות לבדו. הוא התרשל בעבודתו ובסוף פוטר ממנה ואז החל להסגר בביתו למשך ימים שלמים כשהוא יוצא רק לקנות מצרכים בסיסיים. הוא לא נפגש עם חברים ולא תיקשר עם השכנים כלל. כחודשיים עברו ככה עד שאמא שלי- אחותו הציעה לו לעבור קרוב אלינו כדי שיהיה לו עם מי לדבר ולהפגש. הבית הכי קרוב שמצא היה במרחק 3 רחובות מהבית שלנו. בית קטן עם שלושה חדרים אבל זה יותר ממספיק בשבילו. מאז שהוא עבר הוא השיג כמה חברים חדשים והוא מתאקלם בעיר טוב.

הרחובות היו ריקים בצורה מוזרה. למרות שזאת היתה שעת אחר-צהריים נעימה לא היו כמעט מכוניות ואנשים הסתגרו בתוך בתיהם ולא יצאו לחצר. כשאני חושב על זה כך גם היה בפעם שעברה שהיו התרעות לאיזושהי פעילות טרור באיזור. הייתי מסתכל מהחלון ולא היתה נפש חיה בחוץ. אפילו לא אנשים שעושים כביסה או יושבים על המרפסת לקרוא עיתון. רק הציפורים כאילו לא היו מודעות למה שקרה והמשיכו לצייץ כרגיל, או אפילו יותר מהרגיל. הלכתי על המדרכה בצורה בטוחה ונחושה לכיוון הדוד שלי. סוף סוף מישהו שללא ספק יודע מה קורה ומה אני אמור לעשות עכשיו. מתחיל להמאס לי מכל השטויות האלה, מהשכנה שמסלקת אותי מהבית שלה, מהילד שבורח לי, מההורים שלי שניתקו את הפלאפון שלהם והלכו בלי לדאוג שאני בכלל אדע לאן או למה והשאירו לי פתק, כאילו שזה יפתור הכל.

כשעברתי ליד המכולת חשבתי להכנס לשאול את יעקב המוכר מה הוא יודע על ההורים שלי אבל התחרטתי. עדיף להגיע לאלי כמה שיותר מהר ולא להתעכב בדרך. מי יודע מה הם חושבים שקרה לי כל היום בלעדיהם. יהיה נחמד להגיע לשם מהר ולהוכיח להם שאני מספיק אחראי ואז בפעם הבאה שאני ארצה לצאת עד מאוחר הם לא יוכלו להגיד לי כלום, אני פשוט אזכיר להם את הפעם שהם השאירו אותי לבד בבית בלי שאני אדע כלום ומצאתי אותם תוך כ"כ מעט זמן.

~תחילת פלאשבק~

זמן: אתמול, קצת לפני שיצאתי מהבית

אוף, אני שוב מאחר. קבענו לסרט בשמונה ועכשיו כבר שבע חמישים וארבע. למה לוקח להורים שלי כל כך הרבה זמן להתארגן בשביל להסיע אותי? "אמא!". היא לא מגיבה. זה מה שהיא עושה כשאני מעצבן אותה, או כך היא אומרת. לדעתי זו רק שיטה לעצבן אותי. "נו את באה?!". אמא שלי יצאה מהחדר של האחרים שלי עם פרצוף מתוסכל ועצבני. "טוב, טוב! תרגע! אני מחליפה בגדים ובאה". "בשביל מה לך להחליף בגדים?, את במילא מסיעה אותי וחוזרת!". חברים שלי בטח ממש יתעצבנו עליי אם אני שוב אאחר. זה קרה גם פעם שעברה שהלכנו לסרט. אז אבא שלי אמר שהוא יסיע אותי אבל ברגע האחרון התחרט כי הוא היה צריך לטפל באיזה משהו בבית ואז הלכתי ברגל ואחרתי בחצי שעה. מן הסתם שבגללי הפסדנו את הרבע שעה הראשונה ואז לא הבנו כלום כל הסרט והיינו צריכים לראות אותו שוב לפני שהבנו בכלל מה הפואנטה שלו. אמא שלי הועילה בטובה לצאת מהחדר, להעמיד פנים שהיא באה ולהכנס לשירותים. לפעמים החוש הומור שלה ממש מרושע. "נו בחייך! כבר שמונה וחמישה!" צעקתי. "לא יהרוג אותם לחכות".

הנסיעה לקולנוע גרמה לי להתעצבן שאין לי רשיון. כזאת נסיעה קצרה שהיא כל כך הרבה יותר ארוכה ברגל. הגענו לקולנוע ואמא שלי הורידה אותי בכניסה. נכנסתי לרגע לבית קפה ליד הקולנוע כדי לקנות אייסקפה. אולי זה יהיה תירוץ לאיחור שלי.

~סוף פלאשבק~

פתאום הרגשתי כאב חד בראש עם סיום הפלאשבק. נהייתי סחרחר ולמזלי היה לידי ספסל והתיישבתי. אחרי שהתאוששתי המשכתי ללכת. מה זה היה? למה זה לא קרה בפעם הקודמת? זה ממש מוזר. אבל כשאני חושב על זה, כבר קרו היום דברים הרבה יותר מוזרים מזה.

כמאתיים מטר לפני הבית של דוד שלי היה בית הקברות. כשהתסכלתי עליו נזכרתי במה שהשכנה שלי אמרה. מה זה היה? ללכת לבית קברות, ואז מה? מה אמור להיות שם? נראה לי שהיא לא אמרה. אבל מה לעשות עכשיו? ללכת לדוד שלי כמו שההורים שלי ביקשו או לבית קברות כמו ששכנה שלי אמרה לי? מצד אחד, ההורים שלי יודעים יותר טוב. אבל מצד שני הם השאירו את השכנה כדי להסיע אותי אליהם, אולי הם גם אמרו לה מה הם רוצים שאני אעשה, וזה ללכת לבית קברות? לא ידעתי מה לעשות....