לפני שהספקתי להחליט מה אני רוצה לעשות, ללכת לבית של דוד שלי או לבית קברות, כבר הייתי בצד השני של הכביש, מול השער כניסה לבית קברות. משהו משך אותי לשם איכשהו. היתה לי תחושה שזה הצעד הנכון לעשות. השכנה שלי תמיד צדקה בדברים כאלה. לא הייתה פעם אחת שהיא נתנה לי עצה או הנחייה כלשהי שהתבררה כטעות, והיא נתנה לי כמה וכמה כאלה. היה לה מין חוש שישי לדברים כאלה. והפעם, היא נשמעה לגמרי בטוחה בעצמה מה שהוסיף לבטחון שלי בכך שהיא צודקת. היא גם לא היתה אומרת לי את זה סתם, אם היא לא היתה יודעת.

בשלב הזה כבר היה לי רעיון על מה שקרה שגרם להבדל בין מה שההורים שלי אמרו למה שהשכנה. ההורים שלי היו אנשים מאוד קטני אמונה יחסית לרותי, ואולי גם היא חשבה על משהו שהם לא יכלו או לא רצו לחשוב עליו. בכל מקרה, נכנסתי פנימה. הבית קברות היה מקום מאוד אפל וקודר. לא מהבתי קברות האופטימיים שנותנים תחושת שלווה ורוגע, ממש לא. הבית קברות הזה נתן תחושב של פחד ואימה. היו בו עצים גבוהים מאוד שחסמו את אור השמש ובמקומות העמוקים יותר רב התאורה יצאה מפנסים קטנים שפוזרו באיזור. הפנסים גם מוקמו די נמוך מה שתרם לאוירה המצמררת. עם כל צעד שלקחתי  שמעתי את רעש העלים הנשברים מתחת לרגליי ואת קולות הרוח מבין הענפים. המשכתי ללכת בלי לדעת ממש לאן ולמה.

הבית קברות היה מסודר בצורה מאוד ישרה. טורים טורים של קברים היו שם במרחקים קטנים מאוד אחד מהשני ובצורה מקבילה. הדבר גרם לשורות להראות ארוכות מאוד עד אינסופיות במיוחד בגלל החושך שהסתיר את ההמשך. זה היה בית קברות גדול מאוד שאכלס את הנפטרים מכל האיזור וכל יום באו לפה הרבה אנשים אך כמעט והיה בלתי אפשרי להתקל במישהו במרחבים האלה.

לאחר הליכה קצרה ראיתי מרחוק קבוצה של נערים קצת יותר מבוגרים ממני יושבים במעגל בבגדים שחורים ומעשנים סיגריות. חבורות כאלה לא היו מצרך נדיר לצערי בבית קברות שלנו והייתי רואה אחת כמעט בכל ביקור, לא שבאתי לפה הרבה. החבורות היו יושבות במעגלים ומעשנות במקרה הטוב. במקרה הרע הם היו שמים מוזיקה בפול ווליום ורוקדים באקסטזה או מדליקים נרות בניסיון לזמן שד או משהו. פעם ניסיון כזה נגמר בשריפה ששרפה כמעט חצי מהאיזור. משום מה, האנשים שהיו אחראיים לכך ראו בזה הצלחה.

התקדמתי לכיוון החלקה המשפחתית שלנו, כי הנחתי שאם משהו מחכה לי פה, זה יהיה קרוב לשם, כי זה גם המקום היחיד שאני מכיר בבית קברות. בדרך עברתי ליד מצבה אחת מאוד מוזרה שלא ראיתי לפני כן. על המצבה היה פסל של איש מבוגר עם זקן וגב כפוף שעל גבו יש זוג כנפיים ענקיות. הפסל הזה צמרר אותי מאוד ולמשך כמה שניות לא יכלתי להסיט את מבטי ממנו. עניין אותי מאוד לדעת מה הוא מסמל או מי האיש שעל המצבה שלו הוא נמצא אבל החלטתי שעדיף לא להתעכב והלכתי לכיוון החלקה המשפחתית.

ושם ראיתי אותו. ליד אחת המנורות, כמה מטרים לפני הקבר של סבא שלי הוא היה. איש כפוף עם מעיל חום גדול כמו של נזירים. הוא החזיק את ידיו צמודות בצורה של תפילה אך לא נראה כאילו הוא מתפלל אלא כאילו הוא ישן בעמידה. התקרבתי אליו לאט לאט. לא רציתי להפריע לו במה שהוא עושה, מה שזה לא יהיה. אבל זה לא הצליח. אחרי 2 צעדים הוא כנראה שמע את העלים מתחת לרגליי והסתובב. הוא התקרב אליי בצעדים בטוחים ואני לא יכלתי לעשות דבר חוץ מלעמוד במקום ולבהות בו.

הוא נעצר מולי והסתכל עליי ישירות אך עשה רושם כאילו הוא רואה דרכי.

האיש נראה זקן מאוד. עורו היה חיוור עד צהבהב ופניו היו מקומטות. היו לו שקים מתחת לעיניים וקמטים רבים במצח אך עם זאת הוא נראה סמכותי וחזק. רק העיניים שלו, שבלטו מפניו בצורה מדהימה נראו צעירות ורעננות.

"ציפיתי לך." הוא אמר בקול נמוך ומעומעם.

"מה זאת אומרת? מי אתה?" שאלתי. רק אחרי שסיימתי קלטתי שהקול שלי רעד מאוד.

"אני רואה שאתה עוד לא מעודכן. בוא איתי"

משהו במראה שלי גרם לי לתת בו אמון מלא. לרגע לא חשבתי להמרות את פיו או לפקפק בדבריו.

"תבחר מצבה" הוא אמר.

"לבחור מצבה?"

"כן. לפי התחושות שלך, תבחר מצבה".

הוא סימן עם היד שלו על האיזור בו היו המצבות של סבא וסבתא שלי מצד אבא וההורים של סבא שלי.

"אמ... זאת" אמרתי והצבעתי על המצבה של סבא שלי.

"אין בעיה" הוא אמר ולקח את היד שלי. היד שלו הייתה קרה אך חזקה בצורה מפתיעה. עכשיו גם אם רציתי לא נראה לי שהייתי יכול להתנגד. הוא שם את ידו השנייה על המצבה ועצם עיניים. עשיתי כמוהו. פתאום הרגשתי סחרחורת. פתחתי מהר את העיניים וראיתי שהוא עדיין עם עיניים עצומות ועם יד על המצבה.

"מ... מה אתה עושה?" שאלתי בקול רועד יותר ממקודם

"תתרכז ותחשוב על הנפטר" הוא אמר בשקט שמשרה בטחון.

עצמתי עיניים שוב וחשבתי על סבא שלי. על כל הדברים שעשינו ביחד לפני שהוא נפטר. על הפעם שלקח אותי לגן חיות, הפעם שנסעתי איתו ועם סבתא שלי לחופשה בצפון...

ואז הסחרחורת חזרה. חזקה יותר מהקודמת. אני לא יודע מה קרה מיד אחרי זה אבל אני חושב שנפלתי אחורה.

~תחילת פלאשבק~

גיל: 5

סבא וסבתא שלי אצלנו בבית, אני משחק עם סבא דוקים.

דפיקות בדלת. אני פותח. זאת רותי. "היי רותי רוצה לשחק איתנו דוקים?" שאלתי. "דווקא יש לי הצעה אחרת" היא ענתה בהתלהבות. "הכנתי עוגיות שוקולד צ'יפס, כמו שאתה אוהב! רוצה?" "בטח! סבא בוא אלה העוגיות הכי טעימות בעולם!" וכך יצאנו לכיוון הבית של השכנים. אני ורותי מקדימה וסבא שלי כמה צעדים מאחורינו. כשהגענו הריח של העוגיות הציף את הסלון ומילא אותי בזכרונות נעימים מבית השכנים. התיישבנו אני, רותי וסבא שלי ליד השולחן והתחלנו לאכול. העוגיות היו חמות ורכות והשוקולד היה קצת נוזלי, בדיוק כמו שאני אוהב. "אלא מצויינות!" סבא שלי התלהב. ובצדק. על השולחן ראיתי דף במה שנראה כמו כתב סתרים. "אני יכול לפתור?" שאלתי את רותי. "או, אבל אתה לא יכול! זה מוצפן בקוד שסבתא שלי למדה אותי ורק אנחנו יודעות. זה מכתב שהיא כתבה לי קצת לפני שהיא נפטרה וכתוב בו כמה שהיא תתגעגע ודברים כאלה" "וואו" אמרתי. "סבא, אולי גם אתה תלמד אותי כתב סתרים?" הצעתי. רותי הסתכלה עליי במבט שעשיתי משהו רע. ואז הבנתי. "זאת אומרת, שנוכל להתכתב בלי שאף אחד ידע" אמרתי כדי להרגיע את רותי. היא לא יודעת כמה קשיח סבא שלי, אי אפשר היה להעליב אותו בשום אופן! "אמ.. אפשר! יש שיטה שהמצאתי עם חברים שלי, אני יכול ללמד אותך אותה".

והוא באמת לימד אותי, כמה ימים אחרי.

~סוף פלאשבק~

התעוררתי על הרצפה. האיש רכן מעליי. העצים שהיו מעליו נתנו לו מראה מוזר ומיוחד. הכרחתי את עצמי לקום למרות שהייתי מטושטש. "מה קרה עכשיו?" שאלתי בתמיהה. "זה לא עזר לך?"

עזר לי? במה זה יעזור לי? חשבתי. סתם עוד פלאשבק. הם לא בעמת עוזרים לי ואני סתם מרגיש סחרחורת וטשטוש אחריהם, הפעם יותר מפעמים קודמות. כל העניין הזה עם הפלאשבקים מוזר בעיניי.

אבל אז נזכרתי. לא עזר לי?! בטח שעזר! הכי עזר שיכול להיות!

"אה" אמרתי. "או, ידעתי שזה יגיע" הוא ענה בסיפוק.