הפתק! פתאום זה נראה כל כך ברור מאליו. יש לי פתק שאני לא יודע את פירושו והנה אני מקבל פלאשבק על איך שסבא שלי מלמד אותי לפענח כתבי סתרים שהוא השאיר לי. אבל מה זה אומר, שסבא שלי השאיר לי את הפתק? אבל הוא נפטר... איך זה ייתכן? בכל מקרה, לראשונה היום היה לי קצה חוט ברור, אפילו אם הוא בא מאיש מאוד מוזר שאני לא יודע אם אני צריך לסמוך עליו כל כך.

השיטה של סבא ושלי היתה פשוטה. מאוד פשוטה, אפילו. למעשה, בחלק מהכתבי סתרים שלנו היה אפשר לגלות מה כתוב גם בלי לדעת את השיטה, אבל מן הסתם לא בזה, אחרת כבר הייתי יודע מה כתוב שם. מה שצריך לעשות זה להשאיר את 2 האותיות האחרונות כמו שהן ולהפוך את הסדר של שאר האותיות. אם ככה

  "שכעיו זחשכרת צמא את בערך פלני ותשכל קתהלדם אל יתעדך חפש את זה חישיה נלצח עלוד טרפים"

הופך ל

 "עכשיו כשחזרת מצא את עברך לפני שתוכל להתקדם אל עתידך חפש את זה שיחיה לנצח לעוד פרטים"

לעזאזל, חשבתי. קיוויתי שלפחות הפתק הזה ייתן לי הוראות ברורות ומפורטות בניגוד לכל מה שקרה עד עכשיו. "זה אמור להיות משהו שרק אתה והוא יכולים להבין" אמר האיש במעיל הגדול. "בגלל זה זה אולי קצת קשה". התשובה שלו, למרות שהיתה מתאימה למה שחשבתי באותו רגע הרגיזה אותי יותר מאשר עזרה. הרי יש כל כך הרבה דברים שלא מובנים לי, וברור שהוא מבין פחות או יותר מה קורה אז למה הוא לא אומר לי את זה פשוט? לא נראה כאילו הוא ממהר לאיזשהו מקום!

"הייתי רוצה להסביר לך כל מה שאתה רוצה לדעת, אבל גם ככה אתה לא צריך להיות פה, עשית מספיק נזק".

ההערה הזאת שלו באמת הרגיזה אותי. איך, לעזאזל הוא יודע מה אני חושב?! ואיזה נזק בדיוק עשיתי?! רק המבט הקר והסמכותי שלו מנע ממני לפתוח בצעקות. אבל אמרתי לעצמי שאם אני לא מקבל הסברים בקרוב, לא אכפת לי כמה הוא רוצה לעזור וכמה שהוא בטח בנאדם טוב אני לא אחראי למעשיי. איש זר, עומר ליד הקבר של סבא שלי ומתחיל לדבר איתי כאילו הוא מכיר אותי ונותן לי פקודות?!

"תן לי להסביר". הוא אמר פתאום. "אתה נתת ל2 אנשים לראות אותך, דבר אסור בתכלית. היית צריך להשאר בצללים, בשקט. שאנשים לא ישימו לב שאתה שם. זה לא קשה! פשוט לשמור מרחק! אבל לא עשית את זה." הקול שלו נשמע יותר ויותר כועס ומאיים ככל שהוא דיבר.

"אבל מי אתה? ומה אתה עושה פה?" שאלתי בכעס. "יודע מה, לא משנה! אני הלכתי!" הסתובבתי והתחלתי לצעוד. העלים מתחתיי עשו קולות של שבירה, קול שכמה דקות לפני צמרר אותי וגרם לי לפחד מסויים, עכשיו רק הרגיז אותי. התחלתי לפסוע חזק בכעס כשאני שומע כל צעד וצעד.

קראק, קראק, קראק, קראק.

ופתאום הרעש נפסק. המשכתי ללכת אבל לא הצלחתי להתקדם זה נראה כאילו הנוף מתרחק ממני בדיוק באותה מהירות שאני פוסע, וכך גם העלים. הסתכלתי למטה ולתדהמתי ראיתי שהרגליים שלי כבר לא נוגעות בקרקע. הייתי כולי באוויר. לא עולה, לא יורד ולא מתקדם לשום כיוון. פשוט עומד שם, כעשרים סנטימטר מעל פני הקרקע. הסתכלתי אחורה וראיתי את האיש עם המעיל עומד מאחוריי עם מבט כועס בעיניים וגבות מכווצות פנימה בצורה כועסת. הפנים החיוורות שלו כאילו בערו מבפנים והעיניים שלו נראו חלולות. ביד אחת הוא קיבץ את האצבעות בצורת אגרוף והיד השנייה היתה שלוחה אליי ותפסה בצווארון החולצה שלי, מרימה אותי באוויר. לא האמנתי למראה עיניי. האדם הזה, שעושה רושם של אדם מבוגר וחלש מרים אותי באוויר בלי טיפת מאמץ ובלי שאני אפילו ארגיש את זה.

"עכשיו הגזמת!" הוא צעק בקול מעורר אימה.

הוא התחיל להתקדם בקצב מהיר. הגוף שלי קפץ בכל פסיעה ופסיעה כמו בובת סמרטוטים שהוא מחזיק. הרגשתי חסר ישע לחלוטין, לא הצלחתי למקד את מבטי על כלום ואפילו לא להתיישר. בצעדים הראשונים עוד ניסיתי לבעוט לכל הכיוונים ולשלוח אגרופים אך הבנתי שאין טעם, האיש הזה פשוט חזק מדי, הוא הלך בצעדים נחושים לכיוון ממנו באתי ועצר ליד המצבה עם הפסל של האיש הזקן עם הכנפיים.

"זהו זה" אמרתי לעצמי בלחש. זה מה שסבא שלי התכוון באיש שיחיה לנצח! לסבא שלי הייתה אמרה שכדי לחיות לנצח 2 דברים: לדעת לקבל שינויים ותמיד להיות אופטימי. כך השנים עוברות באושר ובשלווה ואפשר להיות מאושרים גם בעולם הבא, אחרי שמתים. כי אז צריך לדעת לקבל את השינוי הגדול ביותר, המוות וגם להיות אופטימי שתגיע למקום טוב, ככה תמיד תהיה מאושר. זה, לדעתי מה שהפסל הזה סימל. האיש הזקן מקבל את השינויים של הגוף שלו. הוא נראה שלם עם עצמו ועם גופו. עכשיו גם ראיתי שהוא ערום, דבר שלא שמתי לב אליו קודם. וזה דבר שיכול להתקיים רק כשהוא מקבל את עצמו כי אם זה לא היה המצב היה אפשר לראות עליו את המבוכה ואוטומטית המוח מחפש למה הוא נבוך ורואים שהוא ערום. כאן זה לא היה כך. הכנפיים סימלו את האופטימיות, כי זה אומר שהוא יילך לגן עדן.

האיש הניח אותי ושם יד על כתפי. עדיין הייתי מבוהל מכדי לזוז וגם רציתי לראות מה הוא יעשה.

"חבל שלא עשית מה שהיית צריך. אם היית מגיע לפה מהר כמו שאמרו לך הכל היה נפתר. למה היית חייב לעשות בלאגן קודם?" האיש אמר בקול רגוע יותר מקודם אך עדיין מאיים. "אני מקווה שבסוף תבין שלא הייתה לי ברירה". המשפט האחרון גרם לי לחשוש לחיי. מה הוא מתכוון לעשות לי? האיש הושיט יד וסובב את הפסל. מהצד השני היה עדיין את אותו איש עם הכנפיים, רק שהפעם הוא היה כבול בשלשלאות והפה שלו היה סתום.

האיש סימן לי לשים יד על המצבה וכך עשיתי. פתאום הרשתי שוב את הסחרחורת המוכרת מדי הזאת.