| 7/2006
מעבר- פרק שמיני
כשהתעוררתי כאב לי הראש כאילו תקועים בו אלף מחטים. הרגשתי כאילו הייתי מעולף במשך זמן רב מאוד והתעוררתי בקושי כשאני מרגיש חלש ועמום. התרוממתי למצב של ישיבה והסתכלתי סביב. הייתי בחדר מוזר עם אור לבן עמום במרכזו. האור היה חלש ונראה היה שאין לא תקרה ולא קירות אלא רק רצפה שנמשכת ונמשכת ונמשכת...
מסביב לאור, שיצא מנקודה מסויימת שהיתה ממוקמת כמטר וחצי מעל הרצפה למרות שלא נראה היה שיש שם כלום, היו שלושה אנשים בבגדים אפורים רפויים. האחד, גבר יושב שנראה בגיל כ30 עם שיער שחור קצר וזיפים, לידו אישה קצת יותר צעירה ששכבה על הרצפה עם הפנים למעלה ונראה שחלמה בהקיץ. השלישי נראה כבן עשרים וחמש והיה המוזר מכולם, הוא ישב ישיבה מזרחית עם הידיים על הרגליים בצורה של מדיטציה ונע קדימה ואחורה בקצב מהיר. העיניים שלו היו פקוחות לרווחה והוא נראה כאילו הוא ממלמל משהו בשקט לעצמו, או אפילו מדקלם תפילה כלשהי שוב ושוב. האיש הראשון והשלישי הפנו את ראשיהם אליי ורק האישה התעלמה.
"איפה אני?" שאלתי בתדהמה נוכח המצב המוזר. התשובה לא מהרה לבוא. האיש הממלמל הסיט את במטו ממני והפנה אותו לנקודה ריקה בחלל והתחיל לנוע בקצב מהיר יותר מזה שהיה קודם. לאחר כמה שניות של שתיקה האיש עם הזיפים ענה. "אנחנו לא בדיוק יודעים". מצויין, חשבתי. עוד מסתורין מעצבן, ועוד יותר גרוע מבדרך כלל.
"איך הגעתי לפה? איך אתם הגעתם?" שאלתי בניסיון נואש למצוא הגיון בכל מה שקורה סביב. כל האירועים האחרונים גרמו לי לתחושת תסכול מצטברת שעמדה להתפרץ החוצה בכל רגע אם לא יהיו תשובות כלשהן. גם הפעם האיש לקח את הזמן. "גם בזה אנחנו לא בטוחים" הוא ענה לבסוף ושלח מבט עצבני על האיש הממלמל שענה לו בכך שתפס את הראש ואמר בלחש אך עם טון כועס "אנחנו מתים. ככה הגענו לפה!" עם סיומו האיש עם הזיפים פנה אליי ואמר בטון מתוסכל "תתעלם ממנו, הוא לא יודע על מה הוא מדבר." האמנתי לאיש עם הזיפים. השני לא עשה רושם של אדם שפוי במיוחד או שאפשר לסמוך עליו, למרות שמאוד התעניינתי למה הוא חושב ככה. ואפילו לא הייתי צריך לשאול... הוא הסתובב אליי עם כל הגוף ונעמד על הברכיים מולי. כעת הינו מרחק של כחצי מטר אחד מהשני. "אני נחטפתי" הוא אמר במהירות. "חטפו אותי ולקחו אותי באוטו למקום מרוחק וכל הזמן איימו עליי, זה ההסבר היחיד" כל זמן שהוא דיבר האיש הראשון היה עם יד על המצח והניד את ראשו לשלילה. "אחרי זה התעוררתי בדירה שלי ולא זכרתי מה קרה".
"כולנו התעוררנו במקום מסויים בלי לדעת מה קרה, אבל זה לא אומר שמתנו!" אמר הראשון בכעס, וזה נשמע כאילו זאת לא הפעם הראשונה שהוא אומר את זה. זה הזכיר לי את אמא שלי, שגם לה היו כמה משפטים שהיא תמיד היתה חוזרת אליהם והם נשמעו בשלב מסויים מאוד מדוקלמים ומאולצים. "אני הייתי בטיול רגלי בהרים ואז הופעתי איכשהו באיזה קרוואן נטוש מול הבית קברות, איך יכול להיות שמתתי?!". הפעם לשם שינוי העדפתי להקשיב לאיש השני, למרות שהוא נראה קצת משוגע. כי גם אם התשובות שלו יהיו מופרכות לגמרי, זה עדיף מכלום. וכלום, כך נראה לי זה מה שיכולים לספק השניים האחרים. "אז מה אתה חושב שהחדר הזה?" פניתי אליו. "אני לא בטוח" הוא אכזב אותי. "הקברן אמר שלא היתה לו ברירה, אני חושב שזה בגלל שהבנתי שאני מת ואמרתי את זה לאנשים". "אתה מתכוון לאיש החיוור במעיל החום?" שאלתי בהפתעה "כן. כולנו עברנו דרכו ועל כולנו הוא כעס, אני לא יודע למה". "גם עליי הוא כעס!" אמרתי בהתלהבות, אבל הוא לא עשה רושם שהתרשם.
"אז גם אתם התעוררתם באיזה מקום בלי לדעת איך ולמה, איכשהו מצאתם את עצמכם בבית קברות ואז האיש שם כעס עליכם והגעתם לפה?" שאלתי כדי לודא שאכן הבנתי נכון. האיש עם הזיפים נראה משועמם והוא נשכב על הגב והחל לבהות בתקרה. האיש השני, לעומתו נראה נלהב מכך שיש לו עם מי לדבר. הבנתי אותו, האחרים לא היו אנשי שיחה גדולים מדי. עם האור הלבן היה קשה לראות צבעים, הכל נראה לי בשחור לבן. כך גם העור שלו שנראה אפור בהיר והעיניים שלו. השיער של כולם נראה שחור, אך לא הייתי בטוח שכך זה באמת ולא הצלחתי לדעת. לאיש שמולי היו עיניים גדולות מאוד שגרמו לו למראה מבוהל כל הזמן, או שכך הוא באמת היה. "כן! לי היה סימן על הקיר שאמר לי ללכת לשם, היא היתה הולכת לשם תמיד בבוקר כדי לבקר את אמא שלה והוא הלך כי זה היה לו מוזר שהוא התעורר בדיוק ממולה". התגלית החדשה קצת קרבה אותי להשערה שלו. אולי אנחנו באמת מתים וזה העולם הבא. זה יכול להיות? אבל איך יכול להיות שמתתי בלי להרגיש כלום? "כמה זמן אתם כבר פה?" שאלתי. הוא נראה כאילו זו בדיוק השאלה שהוא קיווה שאני לא אשאל. עיניו ממש חשכו למשמע המילים שיצאו לי מהפה. "אי אפשר לדעת" האישה ענתה במפתיע. הקול שלה היה שונה ממה שציפיתי, הוא היה עמוק יותר. ונמוך. "אין פה תחושה של זמן. אין זריחה, אין שקיעה, אין שעונים... הכל שעה אחת ארוכה ארוכה..." עם כל מילה העיניים שלה נפתחו ונראה כאילו היא ממש סובלת להוציא את המילים מהפה, כאילו הן מכאיבות לה כל פעם מחדש. "אז אתם לא יודעים?" שאלתי בתמיהה. לכל אחד יש תחושת זמן בסיסית, חשבתי. היא לא יכולה לדעת אם עברה שעה או שעבר יום? "לא" ענה האיש הממלמל ואושש את הטענה של האישה. "כל מה שאנחנו יודעים זה ששני אלה באו בערך באותו זמן, האישה קודם ואני אחריהם. יש תקופת זמן שאתה עדיין מתפקד ואז זהו. היא כבר עברה את זה והוא עוד מעט." הסתכלתי על השניים האחרים. הם היו שכובים על הרצפה ובהו בתקרה, הם נראו עצובים, מסכנים, חסרי תקווה. "זה גם בגלל שהם בהכחשה" הוא הוסיף, למרות שלא ממש רציתי לשמוע. "לי זה לא יקרה, כי אני יודע מה קרה לי ואני מודע למה שקורה, הם לא אז הם נותנים לעצמם לשקוע בזה". ניסיתי לחשוב של מי המצב יותר גרוע, של השניים ששוכבים על הגב וחצי ישנים חצי ערים או לזה שכל הזמן ער ומעמיס את הראש שלו במחשבות.
"וניסיתם פעם לברוח? מה יש בהמשך?" שאלתי למרות שלא חשבתי לרגע שהיציאה מפה תהיה כל כך קלה. "קשה להסביר, תנסה בעצמך" הוא ענה לי וחזר לבהות בחלל. קמתי בקושי, עדיין הרגשתי תשוש. התחלתי ללכת לכיוון החושך. ניסיתי לראות משהו למרחק אבל לא היה שם כלום. הרצפה נראתה כאילו היא ממשיכה עד אינסוף. היא הייתה שטוחה לגמרי ובצבע אפור, כתואם לסביבה שלה, שבה אין אף צבע והכל עגמומי. המשכתי ללכת. לא יודע מה אני מקווה למצוא אבל יודע שלא יצא לי כלום מלשבת ולתת לעצמי להפוך לאחד מהם, מת-חי, זומבי.
הסתכלתי אחורה, האור נראה כאילו הוא במרחק מאה או מאתיים מטר ממני והצלחתי רק בקושי לזהות את הדמויות שיושבות שם. חייב להיות פה משהו, חשבתי לעצמי. כל כך הרבה מרחב, אולי יש איזה פתח סודי, אולי עוד איזה פסל, או עוד חידה או לפחות רמז. לא רציתי להשאר עוד רגע במקום הנורא הזה. התחלתי לרוץ בריצה מהירה. הרגשתי שבכל צעד אני מתרחק יותר מהאנשים האלה ומוצא לעצמי חיים חדשים. הפסקתי לחשוב על מה שיש שם, על מה שקרה ועל מה שקורה והתרכזתי כולי בריצה ובנשימות. זאת ממזמן היתה השיטה שלי להפגת מתחים, פשוט הייתי יוצא ומתחיל לרוץ בלי כיוון ובלי מטרה, בלי לחשוב אלא רק על הנשימות והצעדים. זה היה גורם לכל הבעיות להעלם, ולו רק לזמן קצר. הסתובבתי אחרי מה שהרגיש כמו חצי קילומטר. כנראה שזה רק נראה כמו הרבה, כשלא רצתי כלום. האור היו בדיוק באותו מרחק שהוא היה כשהתחלתי לרוץ! רצתי במקום כל הזמן?! התחלתי ללכת אחורה עם המבט על האור. התחלתי לאט ואז הגברתי את הקצב. בסוף רצתי ספרינט אחורה, אבל האוד עדיין נשאר באותו מרחק.
ירדתי על הברכיים והתחלתי לצעוק תוך כדי שאני נותן אגרופים לרצפה. התסכול היה בלתי נסבל פשוט. החלטתי להשאר איפה שאני לקצת זמן, לא רציתי לחזור ולהודות בכשלוני כל כך מוקדם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
