לקום היה מטלה מפרכת. אף פעם לא הצלחתי להתעורר כמו שצריך בחושך. אם הייתי צריך לקום ממש מוקדם לטיול או לעבודה, זה היה ממש סיוט ולפעמים פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי לקום מהמיטה בבוקר. פה, כל הזמן היה חשוך. הרי אין שמש, אין חלונות, אין מנורות. רק האור הזה שנמצא במרחק כמה מאות מטרים ממני. הכרחתי את עצמי להתרומם מהרצפה, ידעתי שאם לא אקום מיד אני ארדם שוב ואז כשאתעורר שוב יהיה לי קשה לקום. התחלתי ללכת לכיוון האור בצעדים איטיים ומתוסכלים, כאילו אני חייב ללכת אבל לא יודע למה, לאן ומה מחכה לי כשאגיע. אחרי הליכה שנמשכה הרבה יותר ממה שהיתה צריכה הגעתי.

האחרים בקושי זזו ממקומם, השניים השמאליים שכבו על הרצפה ובהו בחלל הריק והימני, שקודם לא הפסיק לזוז עכשיו ישב בישיבה מזרחית עם הידיים על הרגליים והראש על הידיים. נראה כאילו הוא נרדם בשמירה. התיישבתי במקום שבו הופעתי בצורה מוזרה לפני מי-יודע-כמה זמן. אז ככה נראה המוות? שאלתי את עצמי בלחש. כבר הייתי במצב הזה בעבר, נזכרתי. יום אחד שברתי איזה כד יקר מאוד של אמא שלי והיא שלחה אותי לחדר למשך כל היום בלי שאוכל לראות טלוויזיה, לשחק, לצאת או לדבר עם אף אחד. בהתחלה הסתובבתי בחדר בחיפוש אחר מה לעשות למרות שלא היה כלום, אז נשכבתי על המיטה ופשוט נשארתי שם, בשקט, עם עצמי עד שהיום נגמר. המחשבות שלי הפכו למטושטשות ולאיטיות, הייתי חצי ישן חצי ער וממש לא שמתי לב מה קורה סביבי. פשוט התרכזתי בנקודה אחת בתקרה ולא הרפיתי ממנה. כך קרה גם הפעם. האיש שישב, שהחלטתי ביני לבין עצמי לקרוא לו ג' התרומם והביט בי למשך כמה שניות. האחרים, א' וב' לא זזו עדיין.

"כבר חשבתי שעברת" הוא אמר בקול עייף. לא ידעתי למה הוא התכוון וגם לא כל כך עניין אותי. "היה פה איש אחד שפתאום בלי שום התראה מוקדמת נעלם אל תוך האור" הוא ענה בלי ששאלתי. זה משנה הכל, חשבתי לעצמי. אם הוא עבר, בטח גם אנחנו נעבור, לא? "אם אנחנו מתים, איך יכול להיות שהוא עבר?" שאלתי בחוסר עניין. פתאום הדעה שלו נראתה לי טיפשית וחסרת הגיון. "אני לא בטוח" הוא ענה. "אולי הוא קם לתחיה". "כן, בטח" מלמלתי לי בשקט, בלי שהוא ישמע. החלטתי להתעמת איתו בקשר להשערות שלו שהתגלו כמאוד מאוד בלתי הגיוניות. "אם זה העולם הבא, למה יש פה רק ארבעה אנשים?" שאלתי בתחושת ניצחון, הייתי משוכנע שזה יראה לו שהוא טעה. "זה ברור" הוא ענה, "יש עוד אורות בחדר הזה, בגלל זה אי אפשר להתרחק" הוא ענה בביטחון מעצבן. "אה, וסתם נבחרים ארבעה אנשים שהוגרלו לבלות ביחד את הנצח?" שאלתי בזלזול מופגן. "לא נצח" הוא אמר והתקרב אליי כאילו הוא רוצה ללחוש לי סוד. "היא נראה לי עומדת להתפוגג" הוא אמר והסתכל על ב'. הסתכלתי עליה גם. לא זזה במשך כל כך הרבה זמן ורק בוהה בתקרה, איזה מין חיים אלה? בטח הראש שלה כבר ריק ממחשבות, מת. אני אתפלא אם היא עדיין מודעת למקום שבו היא נמצאת, האם היא עדיין מרגישה משהו או חושבת משהו. וגם א' נראה שמתקרב יותר ויותר למצב שלה. ורק ג', נואש מנסה להאחז בשפיות שלו, מנסה כל הזמן לשמור על ערנות וחיוניות, אפילו שזה כמעט בלתי אפשרי. ובעצם, בשביל מה עוא עושה את זה? בשביל להשאר כאן עוד קצת זמן? במקום הנוראי הזה?. "צריך להשאר עירניים, זאת הדרך היחידה" הוא אמר לי, כאילו ידע מה אני חושב. "ככה אולי יום אחד מישהו ינסה להציל אותנו ונצליח לצאת מפה בחיים. אותם כבר אי אפשר להציל". כן, זה מה שצריך לעשות. חשבתי לעצמי, ההורים שלי בטח מחפשים אותי ברגע זה, אני בטח איפשהו והם עושים כל שביכולתם להציל אותי. הם בטח משקיעים את כל זמנם, מרצם וכספם בשביל זה.

המחשבה הזאת עודדה אותי מאוד ונתנה לי מוטיבציה להמשיך להיות עירני. "עדיין לא נראה לי הגיוני שאני מת" אמרתי לו. החלטתי שאפילו אם זה לא נשמע תמיד כל כך הגיוני עדיף להצמד אליו ולאמץ את התפיסות שלו מאשר להפוך לזומבי כמו השניים האחרים. "מה הדבר האחרון שאתה זוכר?" הוא שאל בלי חשק, כאילו כדי לנסות להשאר ער ע"י כך שהוא מדבר איתי. "הייתי בקיוסק. לא הגיוני שמתתי!" אמרתי במחאה. "אף פעם אי אפשר לדעת" הוא אמר. "אבל עובדה היא שגם עליי איימו וזה שהיה פה לפניי היה בבית שלו ונכנס לשם פורץ עם אקדח, אז הגיוני מאוד ששנינו מתנו, אתה לא חושב?". "יש בזה משהו" אמרתי בהסכמה. "באמת שמעתי התראות על מחבלים באיזור!". סערת רגשות הציפה אותי. אני מת. מת! איך מתמודדים עם כזה דבר? לא ידעתי מה להגיד, מה לעשות או מה לחשוב. איך בנאדם יכול להתמודד עם המוות של עצמו? עם זה שלעולם לא יראה יותר את המשפחה שלו, את החברים שלו, את הבית שלו? ועכשיו אני אהיה תקוע פה לנצח?! בחור הזה? תלוי בסיכוי הקלוש והמנותק שמישהו יקים אותי לתחיה? זה יכול לקחת מאות שנים עד שיגלו איך עושים את זה, ועד אז? הגופה שלי תתפורר ואני כבר אהיה זומבי פה החדר הזה. הרגשתי את הפנים שלי מאדימות מכעס כשנזכרתי מה הוביל לכל זה. "רותי" לחשתי בצורה שנשמעה מאוד מפחידה ומאיימת שהרתיעה את ג'. "רותי!!" הפעם צעקתי בכל הכח ואפילו א' וב' הסתבבו. קמתי בכעס, מחפש משהו לשבור, מקום לרוץ אליו, דרך להוציא את הכעס הזה החוצה. היא אמרה לי ללכת לבית קברות! היא סלקה אותי מהבית שלה! היא גרמה לכך שהגעתי לפה! היא! הכל אשמתה! איך היה יכלה לעשות לי את זה!? איך?! התחלתי לרוץ קדימה לכיוון החושך ונתתי אגרופים באוויר. "תנו לי לצאת!!" צרחתי בכל הכח. "תנו לי לצאת!!" אחרי לא הרבה צעדים נפלתי ונשכבתי על הרצפה. המשכתי לצעוק ולהרביץ לרצפה בכל הכח. איך היא יכלה לעשות לי את זה?! שנים הייתי הבן שמעולם לא היה לה והיא גורמת לי להגיע לפה?

פתאום הרגשתי יד על הכתף שלי. זאת היתה ב' שרכנה מעליי, השיער שלה מסתיר את רוב פניה. "בוא, כולנו עברנו את זה" היא אמרה בשקט והסיתה את השיערר אחורה אך עדיין כמעט לא יכלתי לראות את פניה כי האור היה מאחוריה. "אני לא אמור להיות פה" אמרתי. "אני יודעת, אבל אל תקשיב לגלעד, הוא סתם דביל" הנחתי שגלעד הוא ג'. במקרה רגיל הייתי משועשע מהעניין שקראתי לו באות הראשונה של השם שלו, לגמרי במקרה. עכשיו זה לא שעשע אותי בכלל. קמתי לאט. "אז את לא חושבת שאנחנו מתים?" שאלתי בתקווה שתתן לי הסבר יותר טוב ויותר אופטימי משלו. "אני לא יודעת למה אנחנו פה, אבל אין מה לדאוג, בסוף גם אנחנו נצא מפה" חזרנו בשקט לכיוון האור והתיישבתי במקומי. היא נשכבה על הרצפה כמו שהיתה לפני, ואני כמוה.