כשסיים לדבר האיש עם המעיל החום הסתכל למעלה במבט מופתע, כאילו מישהו קורא לו מלמעלה, בצורה שרק הוא יכול לשמוע. מיד הוא התפוגג באוויר ונעלם, מביט בי בחצי צער חצי כעס על כך שלא יכל להשלים את המשפט. "יופי", חשבתי לעצמי. "עכשיו אין סיכוי שאני אדע מה צריך לעשות. ומי זה לעזאזל הג'ימי הזה?" התיישבתי על האדמה והסתכלתי על הנוף. בית הקברות מעולם לא נראה מקום שלו יותר ממה שהוא נראה באותו רגע כשיבתי שם, כנראה בפעם האחרונה, ילד- נער בן 16. מת. לאט לאט התחלתי להבין את המשמעות של זה. לעולם לא אראה יותר את ההורים שלי, את האחים שלי, את דוד שלי שהייתי בדרך אליו, לעולם לא אלך לטייל שוב בארץ, לא אלך לים, לא אעשה סקי כמו שתמיד רציתי, לא צניחה חופשית...

לא ככה רציתי שזה ייגמר. לא ככה. רציתי למות בדרך שתשאיר חותם, שתלמד אנשים לקח, בדרך מיוחדת, הרואית אפילו. לא כאדם מסכן שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ובכך סיים את חייו. אז ראיתי בזוית העין קבוצה גדולה של אנשים. התכופפתי מאחורי אחת המצבות כדי להסתכל. הם היו במרחק 20 מטרים ממני בערך, הולכים על אחד השבילים בכיוון היוצא מהחורשה. הצלחתי להבחין בקושי שרובם לובשים שחור והם נראים עצובים, חלק עם ממחטות. כנראה הם חזרו מהלוויה. הרגשתי צורך להתקרב עוד. התקדמתי באיטיות ובשקט בין המצבות וכל פעם מצאתי אחת להסתתר מאחוריה. זכרתי מה היתה התוצאה בפעם הראשונה שמישהו ראה אותי ולא התכוונתי לחוות את זה שוב על בשרי. המשכתי להתקדם באיטיות, נזהר בכל צעד שמא ישמעו את העלים נשברים מתחתיי ויתחילו לחפש מי שם. עכשיו הייתי במרחק של כ10 מטרים מהחבורה שהמשיכה להתקדם הרחק מלב החורשה.

לבסוף הצלחתי לזהות. אמא שלי היתה שם. ואבא שלי, ודודים, ודודות, וסבים וסבתות. כולם היו שם. אפילו חברים שלי מהבית ספר ואפילו אני חושב שראיתי מורה או שתיים. למרות שעניין אותי לדעת בדיוק מי מהחברים שלי היה שם, מתרחק ממה שכנראה היה ההלוויה שלי בלי לדעת אפילו שאני נמצא רק מטרים ספורים ממנו מסתתר מאחורי מצבה של אישה שנפטרה לפני כמעט 100 שנים, כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה ההזדמנות לראות את ההורים שלי שוב. אפילו לשנייה, אפילו מרחוק, אפילו שלא אוכל לגשת ולהגיד שלום. התקדמתי לאט לאט אחורה, נזהר שאיש לא ישים לב. אז, כשהייתי רחוק מטווח השמיעה שלהם התחלתי לרוץ בכל כוחי לכיוון הכביש. שם בטח אראה אותם הולכים הביתה וזו תהיה הבערך- פרידה שלי מהם. רצתי בכל כוחי, קופץ מעל מצבות ומתחמק מעצים. "אני חייב להגיע לפניהם" אמרתי, והתכוונתי להוסיף "גם אם זה הדבר האחרון שאעשה", אבל נזכרתי. זה באמת הדבר האחרון שאעשה.

הגעתי לקצה של היער ורכנתי מאחורי עץ, מטרים ספורים מהכביש. לא יודע כמה זמן חיכיתי, כי לזמן לא היתה משמעות בעיניי בשלב הזה, אבל בסוף הם באו. ההורים שלי, בלי אחיי שכנראה נשארו בבית כדי לא להתמודד עם משהו כזה בגיל כל כך צעיר. לא כעסתי עליהם, הבנתי אותם, וגם אני הייתי אומר להם לא לבוא אם יכלתי. כמובן שלא יכלתי אז זה לא שינה כלום, אבל בכל זאת התאכזבתי שלא אוכל לראות אותם בפעם האחרונה. במרחק כמה עשרות מטרים ממני 2 צלליות שנראות מתאימות להורים שלי יצאו מהחורשה. חיכיתי שיתחילו בדרכם הביתה, דרך שעוברת בדיוק מול המחבוא שלי. פתאום הרגשתי כמו רוצח שמחכה עם הרובה כדי שהמטרה שלו תגיע. ניערתי את הראש בחוזקה כדי להוציא את המחשבה הזאת. מכוניות התחילו לנסוע ולעבור אבל לא התעניינתי בהן ובמי שנמצא עליהן, רק רציתי את ההורים שלי.

פתאום ראיתי 2 אנשים על המדרכה בצד השני של הכביש. לא הצלחתי לזהות מי הם וגם לא להבחין מה הגובה שלהם או מה הם לובשים אבל ללא ספק היו שם שניים, והם התקדמו לכיוון הבית שלי. "זה חייה להיות הם" לחשתי. "זה בטוח הם!" התחלתי לספור את השניות עד שהם יהיו בטווח הראייה שלי. בדיוק כשהם הגיעו עברה מכונית. למרות שידעתי שזה לא באשמתם, התעצבנתי על הנהג/ת והסתכלתי לראות מי זה. "אוי לא!" כמעט צעקתי כשגיליתי שההורים שלי במכונית, נוסעים הרחק ממני בפעם האחרונה שאראה אותם. "אז מי זה הולך?". זו היתה השכנה שלי והילד המאומץ שלה.

הם הלכו יד ביד, היא קצת יותר מקדימה מושכת אותו כמו ילד שעשה משהו רע. "בוא כבר, ג'ימי" היא אמרה בעצבנות. "ג'ימי" חזרתי אחריה. מאיפה השם הזה מוכר לי?

"ג'ימי קולדפרי!" הזכרתי לעצמי. זה השם שהאיש נתן לי. אבל מה עם ג'ימי קולדפרי? אני אפילו לא מכיר אותו...

פתאום היתה לי הרגשה מוזרה שמישהו מסתכל עליי. הסתובבתי. היה שם מישהו הולך, כנראה לא רצה ללכת עם כולם אלא לבד, בצד, עם המחשבות שלו. הוא התקדם ישירות אליי ולא יכלתי לזהות אך הייתי בטוח שהוא מסתכל עליי. הסתכלתי ימינה ושמאלה בשביל פתחי מילוט. ימינה לא יכלתי ללכת כי שם היו כל האנשים. האפשרות היחידה היתה שמאלה אך שם עובר שביל שאם אחצה אותו הוא בודאי יראה את הצללית שלי בין העצים. החלטתי שאין לי ברירה. במקומי בטח שלא יכלתי להשאר כי הוא יראה בטוח מתי שהוא יגיע. בזריזות זינקתי שמאלה והתחלתי לרוץ, מתפלל שהוא לא ראה אותי. רצתי באלכסון לתוך היער והרחק מהכביש כדי שלא יראו אותי גם משם. "הייתי צריך להשאר במקומי מהתחלה" אמרתי לעצמי בתסכול ומחשבות החלו לרוץ במוחי על האפשרות ששוב יכניסו אותי לתוך החדר הזה, או יותר גרוע.

רצתי הכי מהר שיכלתי, כאילו אני בורח מהשטן עצמו  עד שלבסוף עצרתי והתחבאתי מאחורי מצבה גדולה ואפורה. הצצתי מעליה לכיוון הכביש כדי לראות אם יש שם מישהו שאולי הבחין בי.  פתאום נשמע קול נמוך מאחוריי. "תזהר, הם עלולים לראות אותך" זיהיתי שזה האיש עם המעיל והסתובבתי. הוא הצביע על חבורה של גותים שיושבים במעל לא רחוק מאיתנו. הוא סימן לי לקום והתחלנו לחזור לכיוון הכביש בהליכה איטית.