היופי מילא את היום בחמימות שהתגעגע אליה כל כך. הוא התאושש והתרומם באיטיות, מנסה לא לפגוע בחבריו או לחבוט את ראשו במתכת.

התמזל מזלו להיות בעמדה מצוינת כדי להסתכל החוצה לנוף, שהזכיר לו חלומות נשכחים וחיים שיכלו להיות. קרן של אור הסתננה בין הניילונים והברזלים ופגעה לו בפנים כמו משב של רוח חמימה. הוא עצם את עיניו וראה בעיני רוחו איך האור מושך אותו משם למקום שבו אפשר לרוץ בחופשיות בין פרחים ועצים, ללא שום דאגות.

מהצוהר שמולו הוא הצליח לראות את הירוק של העצים מתנדנד בעליזות עם כל שינוי במצב הרוח.

אם רק היה יכול לפרוש את הכנפיים, בטוח שהוא היה מצליח לעוף. פשוט בטוח.

הוא השחיל את הראש מבעד לסורגים, נושא תפילה קטנה, כרגיל, שהצוואר לא יתקע כשהוא ינסה לחזור. בעצם, מה היה חסר לו? האוכל היה בשפע, היום היה יפה... הוא לא היה מתנגד לאיזה ריצת בוקר, ממש לא, אבל לא תמיד מקבלים מה שרוצים, נכון?

כשמסתכלים על זה בצורה אופטימית, גם בגרגירים שנעו במסילה מולו היה יופי מסויים. הצבעים השונים, מאות הראשים הקטנים שאוכלים באותו זמן.

הוא גר שם כבר זמן ממושך, וכל יום חיפש דברים יפים חדשים שלא שם לב אליהם ביום הקודם. היום נפתחה הדלת, ופרפר גדול ויפהפה נכנס פנימה, משוויץ בכנפיו הצבעוניות והגדולות, שנראו כאילו טיילו בעולם, לקחו מכל מקום נקודה או קו, או כתם של צבע, ואז ערבבו הכל כדי ליצור את התמונה המרהיבה שמתנוססת עליהן בגאווה. הפרפר התעופף לו ברחבי החדר הגדול, מתגרה בכולם ביכולתו לעוף בחופשיות רבה כל כך. לקחו לו רק כמה שניות להתחרט ולפנות אחורה לכיוון היציאה. בדרך, האיש שעמד שם ניסה לתפוס אותו, ללא הצלחה. האיש, שנכנס כמה פעמים ביום, התחיל לעשות דבר שלא עשה הרבה זמן. הוא פתח את אחד הכלובים שלידי, והוציא משם את יושבי המקום, לפני שהעביר אותם בכח למקום סגור אחר. כך הוא עשה בשיטתיות, הוא ועוד אנשים, עד שהגיעו אליי. הצוהר נפתח, יד נשלחה ותפס את כנפי יחד עם כנף שכנתי. נלקחנו החוצה. זה לא היה נעים, אך הכאב התחוור לעומת רגע אחד של שלווה, בין הדלת למשאית שעמדה ליד, רגע אחד שבו כל העולם נגלה לעיניי, על כל יופיו, בלי סורגים, בלי קירות, בלי תקרה, שום דבר לא מפריד ביני ובינו.

זו היתה רק שנייה, אך בדמיוני כבר הפלגתי למחוזות רחוקים, הרחתי פרחים, טיילתי על הרצפה שכף רגלי לא נגעה בה מעולם. כל היופי היה שם, מולי. כל שהייתי צריך לעשות היה לפתוח את עיניי. וכך עשיתי. פתחתי את עיניי ושאבתי הכל פנימה, כמה שיותר עצים, כמה שיותר פרחים, עלים, אבנים, חרקים, דשא, הכל מהכל.

הכנסתי את זה לראשי וסידרתי במגירות קטנות ומסודרות לפי נושאים, צבעים ואור. היופי היה אינסופי, וידעתי שבאותה שנייה אחת של קסם, אני נפרד ממנו לתמיד.