אני לא מאמין שמצאתי את הבלוג הזה.
כ''כ יישן...
כ''כ אני של פעם, יילד לגמריי אחר שלא מבין כלום מהחיים שלו.
עם התמונה הזאת בחדר צוות של כיתה ז'... כשרק התחלתי לנגן, תראו איך אנימתקשה לנגן F!
לא מאמין שמצאתי את הבלוג הזה, אחריי כל כך הרבה חיפושים שכחתי ממנו.
עד שפשוט עשיתי שכח סיסמא... אבל זה עלה לי רעיון רק אחריי שנתיים ומשו שחיפשתי.
כרגע, מה שאני עושה, זה בשבילי בערך סגירת מעגל.
לעזוב קצת את הבלוג [נגזים במילה, את זה אתם תשפטו] ה"פופולארי", בקרב חבריי ואולי נכתוב קצת
לא כבלוגר, אלה כמוני.
מאז ומתמיד שנאתי להתעמק בדברים חכמים, פילוסופיים, רגעים רציניים... לכן גם אף פעם לא שיתפתי את אחד מקוראיי
בבחור שאני באמת. תמיד זה כירידות על חברים שלי שאנחנו צוחקים בנינו, סיפורים מצחיקים שעוברים עליי הברקות שאני פתאום ממציא מאיפהשהו.
לא רשמתי איך אני באמת מרגיש, אולי אני בעצמי אוכל לזהות מה היה בתוכי אז, אבל אתם לא... זה כבר פסיכולוגיה, לא כולנו נולדנו לזה.
ולמה סגירת מעגל?
הריי את הבלוג הזה פתחתי, כשחיפשתי אהבה... כן, אשכרה כמו צייד, כשהייתי יילד צעיר ובועט.
חיפשתי את הריגושים שלי... תמיד התרחקתי מסיגריות, נרגילות,וודקות...
חיפשתי יותר תחיים האמיתיים, מאחוריי המוזיקה והחברים. אלו הדברים שהכי היו חשובים לי באותה תקופה.
חיפשתי את החבורה הקטנה שלי שאיתה אני אצחק ואסתובב ואחשוב עליהם כל הזמן...
תמיד רציתי להקים להקה של חברים קרובים, לא לטלות מודעות ברחוב, אלה חברים קרובים, כאלו עם טעם משותף עם נושאים דומים ביחד.
מצאתי אותם. להקת כיבוי אורות, היינו גרועים. אני מודה. אבל עכשיו? אני רואה סרטונים שלנו מהופעות של כיתה ט', פשוט לא ייואמן שייסדתי את מה שחלמתי עליו.
עברתי המון שינויים מאז הפוסט האחרון שאני רואה כאן, זה דיי מצחיק אותי. ששנתיים לא ראיתי ועכשיו אני מין סוגר מעגל?
דשה, הבחורה שיצאתי איתה כיתה ז'? אנחנו בקשר טוב עכשיו.... אומנם אנחנו לא רואים אחד תשני הרבה...
אבל כן, אנחנו מוצאים נושאים להסתלבט... זה גם בימים אלו. אני בשוק שכ''כ אהבתי אותה אז... הייתי מהדכאוניים האלו, אם הייתי כותב בבלוג המצליח שלי יותר
הייתי מוסיף את האלמנט, מצב רוח אלדד. למה זה משו שרק חברים מבינים...
אבל כאן? חחחחחחח צריך לכתוב משו חכם מידיי פעםלא?
אחריי דשה הייתה את כיתה ח'...
כיתה ח', היו אחת השנים הייפות שלי.. הלך לי בלימודים, כמובן עם מעט השקעה... בחיים לא ראיתי את עצמי במצב כזה יושב ולומד...
עד היום, כשאני מנסה להושיב את עצמי ללמוד, אני מתרכז בציפורניים ששכחתי לגזוז, או בפוסטר שיש לי להדביק. נשבע לכם!
אחריי דשה, הייתה בחורה בשם אסתר. בחורה שלמדנו ייחד ביסודי, זה היה קשר מגניב כזה.
קשר של התנסות... נשיקה ראשונה שבאה מיוזמתי... למעשה הן תמיד מיוזמתי. אבל כן.
אם להשוות את הכותרת של הפוסט הקודם לזאת? "החיים הכי משעממים" למה שהולך לי היום.... זה שיגעון לא נורמאלי.
ראיתי המון דברים בחיים שלי בדרך...
שלושת הידידות הטובות שלי אז מתמזמזות אחת עם השנייה בצורה הכי חושנית שיש? מה עוד אפשר לבקש. אלו שוב אלמנטים של הומור שאני נוהג להכניס בבלוג ההוא שלי.
אז היה לי קשר ראשון רציני בחופש של כיתה ח'....
הוא היה אחד הקשים שלי. מכירים? כולכם עברתם את זה. זה פשוט לא עשה לי טוב.
הגעתי לממצב כזה שכיתה ט', הייתי יילד ממורמר אשכרה חחחחח.... אבל אני לא אפרט על זה.
פשוט לא עשה לי טוב, וגמרתי עם זה.
בתקופה הזאת, למדתי להיות באמת בן אדם שמח.
הפסקתי להתובב עם מי שלא היה לי אכפת ממנו. שלחתי אותם להזדיין.
אני שונא שיש אנשים שליליים עצובים בחברתי.
פתגם רוסי אומר... "אל תכניס את עצמך עם ראש בריא למיטה חולה" וככה זה היה.
התחלתי להשקיע באנשים ששכחתי שאני אוהב.
אלמוג, במקרה גם הבסיסט שלנו, בר...
ידידות שלי... לפעמים, אני לא חושב שהם מעבירים לעצמם בראש, כמה שאני אוהב אותם.
הם היו איתי, ראו אותי, קראו אותי, בתקופות הכי קשות שלי... פרידות מחברות, זיוניי שכל מהלימודים.
בזמן הזה, למדתי להעריך תחיים.
שכשאני קם בבוקר, אז אני קם בבוקר.
יש אנשים שבמקום לקום בבוקר נמצאים בקומה. מבינים, תפרטים הקטנים האלו שצריכים ללמוד להעריך.
אני פשוט משתגע מזה, שיש בנות אנורקסיות בעולם. משתגע מזה שאנשים מתבכיינים על החיים שלהם.
הורג אותי פשוט...
בתחום המוזיקה, דיי השתפרתי בגיטרה, בתופים התחלתי לקחת 2 שיעורים במקום אחד בשבוע.
התופים בשבילי, זה לא רק צורת נגינה, טכניקה, או עוד קצב סמבה.
מה שאני לא כותב לכם שעובר בתוכי, יוצא ממני דרך הידיים והרגליים.
אני מרגיש שזאת שפת הדיבור שלי.
חחחחחחחח, הינה עובדה משעשעת.
הספקתי להתמזמז עם חברה שלי, [שהייתה אז] בוא נגיד בצורה דיי לוהטת, כשאמא שלה פתאום הופיע, ולא פספסקה מהאקשן.
כשדברים כאלו קורים, זה מצחיק אותי... תכלס.
אני אוהב תמונות, מאותה סיבה שאני אוהב תחיים.
תמונה, זה פשוט שנייה אחת מסויימת שמנציחה רגע שלא יחזור עוד.
אנשים שבורחים מהעדשה, הם לוזרים! זה הכי מגניב לראות פתאום תמונה שלך עם חצ'קון בסנטר... כשתראה אותה...
תדע איך הרגשת בזמן הזה... אוליי אני מושפע מאבא שלי שהיה צלם 25 שנה... כנראה זה בגנים.
מה שכן....
נחזור לנושא לשמו אני כאן.
לא חושב שהרבה אנשים הולכים לקרוא את זה... או לפחות מהאנשים שמכירים אותי.
לא יודע כמה "שם" יש לי ביישרא. אבל אני שואף לפעילים.
אותם הדברים שחיפשתי אז כשהייתי קטן... בן 12 וחצי או 13... מצאתי בגדול.
חברה שלי, הנוכחית. זאת האהבה שלי. אני כ''כ שמח בו. אני יודע שהיא לא הולכת לקרוא את זה איי פעם.
אבל אני בכל זאת אשלח את זה לכמה חברים, אלו שעדיין לא טעמו מהצד הרציני שלי.
עינב, אני פונה אלייך. אני אוהב אותך. אלו לא סתם שלוש מילים קטנות... אלו הרגשות שלי כלפייך.
אני לא יודע איך להסביר לכם... אבל רציתי מישהי שאני אוהב, מישהי שאני אהינה לשכב לידה ולהריח אותה כל היום.
אז מצאתי את זה.... זאת אחת הבחורות הכי מדהימות שפגשתי... היא הייתה כל הזמן ליידי כשאני רק חיפשתי אקשן, עד שנפל לי האסימון.
גם שכחתי בדרך מה רציתי לכתוב כאן איך שהתחלתי לדבר עליה.
אבל בוא נגיד... היא עושה אותי מאושר, זה הכי חשוב.
אני מוצא את עצמי ער בשעות הקטנות של הלילה, חושב עליה, מחייך, נקרע מצחוק... משתולל מצחוק.
זה לפעמים עדיין לא נראה אמיתי...
סיימתי את שלי.
סגירת מעגל!
אתם מוזמנים לראות תבחור שאני היום כאן
israblog.co.il/465016
כן, הימים בהם התחלתי תבלוג הזה!
אני כיום, עם חברה שלי , עינב.
-רפאל-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rafi