הדבר הראשון שראינו שפתחו את דלתות הקרון בדרכנו לאשוויץ היה קצין גרמני עם מדים מפוספסים צועק בגרמנית: "מהר מהר כולם למטה", הוא לא היה היחיד שצעק. עוד 100 אנשים כמוהו צעקו לאורך הרמפה. הרעש היה פשוט נורא, כל מה שרצינוז ה שהרעש הנורא הזה יגמר. היינו עייפים, מטושטשים, מפוחדים, רעבים!, רצינו לצאת מהקרונות. פתאום הייתי לבד, איבדתי את המשפחה שלי. הכל היה צעקה אחת גדולה. פתאום מצאתי את עצמי מול קצין גרמני, הוא לא דיבר. הביט בי. הרים את אגרופו ואת האגודל כלפי מעלה, הבנתי שאני צריכה ללכת ימינה. הרמתי את ראשי למעלה ודרך גדר התיל ראיתי כמה דמויות עומדות, הבנתי שאצטרף אליהם. חיפשתי את אמא. הכניסו אותנו לחדר, לא הרגשתי כאשר אחת הבחורות לקחה את היד שלי ודקרה אותי במחט, הספיקה לקעקע שתי ספרות ואז הבנתי מה קורה. התחלתי לצעוק: "מה את עושה לי?!". היא הסבירה לי שמיום זה והלאה אני צריכה לשנן את המספר הזה ולזכור אותו בגרמנית. השם שלי חנה, מי שהייתי פעם נמחק. היא סיימה איתי ונשלחתי לחדר אחר קטן מאוד שהושיבו אותי על כסא. מישהו אחז בשערי ותוך שתי דקות הייתי קרחת. אחר כך הובילו אותי לחדר נוסף שהאישה פקדה עלי, תתפשטי!, הבטתי בה, מה זאת אומרת תתפשטי? מעולם לא התפשטתי מול אף אחד חוץ ממני במקלחת, וגם אז סובבתי את המפתח פעמיים במנעול. בסופו של דבר שלחו אותי אל מחוץ לחדר ערומה, קרחת וממוספרת להצטרף לנשים האחרות שישבו המומות באולם הגדול, כמוני.