אני, מוזרה בת כמעט 16 מיישוב נידח ליד עיר פחות נידחת מגדיר/ה עצמי כנקבה עם בעיות פסיכוטיות קלות, אבל משעשעת לפעמים שמאמינה במשהו אחר. האדם החשוב לי ביותר בחיי, נכון להיום הוא אני, כמה עצוב. היחס שלי למוזיקה הוא קיים? אני אוהבת מוזיקה, כזו שאני מגדירה טובה, שחודרת לריאות, זה עושה לי טוב ובלעדי הדברים הטובים הקטנים אני לא מסוגלת לחיות. מקור ההשראה שלי להכל בערך הוא רגעים. כאלו כועסים, כאלו פגועים, כאלו יפים, כאלו שדורשים עוד מעשה, הלאה.
הבלוג שלי בן שנתיים בדצמבר , הוא נוצר תודות לעננה קטנה, ורודה ומשהו, אלוהים זוכר איך קראו לה בדיוק, 2217, סגרה ומספר הפוסטים בו מגיע ל615-616, תלוי מתי אני אעדכן. מתוכם מספר הפוסטים האהובים עליי ביותר הוא מה, אתם רוצים להרוג אותי? יש הרבה אהובים, רובם האמת, כי זה לא סיפור שאני צריכה לנסח או משהו, זו אני. אבל בעיקר האופטימיים שמדברים או הקטעים הלבנים (נכתבו על נייר, והועתקו לפה, רובם בשעת לילה-בוקר מאוחרת). כשאני מחוץ לבית, הדבר אליו אני חשה את מרבית הגעגועים הוא מקלחת בגלל שאני בנאדם אובר סטרילי שמרוכז בעצמו, והגיינה זה חלק מהמראה הכללי, וחוץ מזה זה משחרר, וזה גם עוזר כשחם, וחם לי הרבה.

לפעמים, כשהעצב מתגבר אני פורקת אותו באמצעות:עצבנות שכזו, אבל בעיקר כתיבה, בעיקר פורקן שלא מגיע לשום מקום ואם המצב באמת רע אז אני מניחה ראש על משהו, סביר להניח על עצמי, עוצמת עיניים ומבקשת להפסיק להתקיים, ואז אני נרדמת קצת ולא מרגישה שחייתי אי פעם.
כשבודד לי אני מתקשר/ת לרותם או הולכת לאף מקום, בעצם. המקום אותו אני מגדירה כבית הוא הראש שלי בגלל שאני תמיד נמצאת שם, וזו הבריחה הכי קרובה. השם שלי משמעותו בישראבלוג? בהתחלה היה ענן אפור, כי ככה הרגשתי. חסרת צבע, תקועה בנקודה למעלה, תלויה רק ברוח, נראית מגובשת אבל עשויה מאלפי טיפות, יכולה בכל רגע להתמוסס, מקרוב סתם ערפל. ואז היה עננה, שיהיה, ואז נמאס לי, ושיניתי לחצי שנה, ובעצם, גם עכשיו קצת ואני מתייחס/ת אליו ככינוי ותו לא, ורק בישראבלוג, וגם זה בקושי. ואני מחייכת כשב24 יש הפקת 'עננה'.

אילו יכולתי הייתי עפה. למקום אחר, מרגישה את השמיים מקרוב ולפני המוות הייתי די בשוק, כנראה מתבודדת, לא מעכלת. לא רוצה לחשוב על זה.
אני מתגעגעת לרגעים טובים, לכיתה ח' ורק מחכה להזדמנות לעשות זין על כל החרא שבעולם ולהיות שמחה, עזבו מאושרת אך הכל בערך, נגיד המצב שאני נמצאת בו והיחס של אנשים, אבל בעיקר עצמי מונע ממני פשוט לקום לעשות את זה. הילדות שלי הייתה תמימה מידי עד נקודה מסוימת, ומגעילה מידי עד נקודה אחרת, ואני לא מגעגעת אליה, אני לא בעד תמימות בכלל והסדרה שאני הכי זוכרת ואוהבת היא אוהבת בטח גינת ההפתעת, לא זוכרת כלכך כלום. כמו כן, שיר הילדות שאני אנצור לנצח הוא שיר של הכיתה המעופפת, של כדור פורח, סתם כל החרא שיש בערוץ הילדים כי על זה גדלתי (פוי, מסתבר).
יש לי הרגלים מגונים כגון אובר התלוננות, התעצבנות יתר, והתעסקות בעצמי אבל אני לא מנסה להפטר מהם כי זה פשוט חלק ממני. אני בנאדם עצבני ונרקיסיסטי בצורה מעוותת, שחושב שהחיים זה סרט ולא מבין מה הבעיה בעצמו ולמה זה לא מסתדר למרות שהמציאות כל הזמן מנסה לגרום לי להפסיק.
המראה האידיאלי מבחינתי הוא גבוה ומבין, אצלהם או פשוט יפָה אצלנו. והאדם שהכי דומה לתיאור הזה הוא יש הרבה.  סטיגמות בעיניי הן דבר מגעיל שאני מכורה אליו אבל אני משתמשת בהן כי זו התפיסה המעוותת שלי, מעמדות וקבוצות חברתיות נורא שטחיות. 

אילו הייתי בורחת מהבית הייתי הולכת לאחת החברות, אבל זה לא עבד עד עכשיו ונשארת שם למשך זמן הבכי, עד שאחד ההורים היה מכריח אותי לחזור הביתה, בפיתוי של משא ומתן ורפורמה שבמילא לא תתקיים.
 
את השאלון הזה מצאתי אצל שושה ולקחתי אותו בגלל שאני אוהבת שאלונים והוא מיוחד והחלטתי להקדיש אותו לשושה גמכן בגלל שמגיע לה, וגם קצת לעצמי.