האינסופיות של המדבר. העוצמה. הגודל. שלו, שלך. כל הכלום הזה, והאבנים, והחול והשממה, על גבי קילומטרים, ואתה כלכך קטן.

ואתה לא יכול לשמר את זה, לא צלם או לתעד במילים או שום דבר, כי זה רק בראש שלך, כל היופי שלו, זה כמו להסתכל על השמיים, בלילה, במקום חשוך כלכך ונראה כאילו מישהו פרש שם שמיכה כזו, מרבד, קשר את עיניך עם צעיף קצת שקוף, ואתה רואה את כל השחור הזה דרך חוטי כס, מנצנצים, דרך כוכבים. וקשה להסביר וקשה לזכור, רק מילים מפה, משם.

זו ההרגשה בעיקר, זהו הגודל, זה האינסופיות של הטבע על האדם הסופי, שעם כל התסביכי גדלות שלו, יכול להמחץ ברגע אחד, ולא צפוי, ורק עקבות נשאירם אחריו, וגם הללו נעלמים.

הרי הכל נראה אותו דבר, ובכל זאת, כזה עוצמתי. הר פה, הר שם. חום, צהוב, תכלת מעל, וחם.

אבל מדהים, פשוט מדהים.

אני אוהבת את המדבר.

"אתה מבין שהלהקה שאני הכי אוהבת היא בין הלהקות הכי מפורסמות בעולם, שנגיד, אם היו עושים טבלה עם ה5 הכי טובות, משפיעות, משהו, היא היתה ביניהם? ובכל זאת, אף אחד בבצפר לא מכיר אותה, לפחות לא יותר משיר אחד"
"איזו?"
"רדיוהד"
מהמהם. "לא מכיר"
"בכלל? אתה בטוח מכיר את Creep"
שותק.
"But I'm a Creep, I'm a weirdoe. What the hell I'm doing here? I Don't Belong here"
ממלמל שוב.
"מה?"
"Keep Singing"
מוזר לי לתאר את איך שישבנו, בעצם, כבר מוזר לי לדבר על הכל, אבל צריך. נגיד, ישיבה שזה קצת אחד על השני וקצת השענות, וקצת הוא שם יד עלי, וקצת עם הראש בצוואר שלי, וקצת הכל. די.
ובכלל, ממתי מבקשים ממני לשיר?
אני שרה עוד בית, והלב שלי, והריאות שלי, והכל דופק כזה, והבטן כלכך כואבת, ואני חצי לוחשת כבר. הוא לא מכיר את השיר אבל עושה מוזיקת רקע. שוב פזמון, והוא נוגע בי מאחורה קצת, עם הראש, אני משתתקת.
עוד שתיקה, באמצע מדבר, והכל חשוך, וכל המורים שרים באיזו נקודה ובטוחים שהם בני 17, עם גיטרה והכל, והכל אפוף מחשבות שכזה, ולמעלה כוכבים.

הוא ממלמל משהו לא ברור. השמיים משובצים כוכבים, נוצצים שכאלו, כאילו היו פיסות הלחם שתמי השאירה אחריה כדי לא ללכת לאיבוד בלילה, כמו צעיף דק ושקוף, שנחמד להניח על העיניים שיקל על מכאוב.

וירח, גורע, כמעט מחייך, נמצא בלב השמיים, והמנגינה, ואיפה אנחנו עכשיו, ותפוחים, כמו כוכבים, נופלים לי בבטן.

השתקפות, וזה הפוך.

הבדידות שוהה בך. זה מתחיל בראש ואז כל חוש, כל איבר מוכיח לך שזה נכון. העיניים שתרות אחר אנשים, הטעם שהחמיץ בפה, מריר, הזמזום באוזניים- של הדיבורים הרחוקים שאינם קשורים אליך, של השקט, האבק שדובק בנשימתך הגוף הקר.

הבדידות שוהה בי. היא פתחה את האוהלים והתמקמה די בנוח. בהתחלה היה לא נעים, עכשיו גם הוא בן-בית. והשתיקות שבחוץ והמחשבות שבפנים, שקופצות ונופלות.

היא כמו סרטן שאוכל לך חלקים בגוף, שולחת רגל ועוד רגל ומתחבאת בחורים, במאורות האפלות שנשארו ממך (הולכת רק שמאלה, לכיוון הלב). כמו מסטיק, שבלעת ואתה מרגיש שהוא לא החליק טוב, ועכשיו הוא דבוק לך לגורגורת, צמוד לריאות, ולא תוכל לתפוס אותו ולהוציא אותו גם עם הטלפיים הארוכות בעולם, רק לקוות שאולי הוא יכנס יותר פנימה, שם הוא ישאר ל7-8 שנים הבאות, מפריע, אבל לא מטריד.

הבדידות שוהה בנו. היא מונחת עלינו כמו ערפל, אנחנו נושמים אותה וחיים בה, והיא מאידך מעוורת את עיננו כמו אבק, כמו אביך. היא ניילון נצמד שאלוהים כיסה את כולנו בה, שאם כבר בתנור, אז בצורה שווה.

אנחנו דואגים שהכל יהיה בסדר, ששום דבר לא יפגע, ישבר, כמו עטיפה של בועות אוויר ששומרות שהשביר ישאר לא. כל אחד מאיתנו לכוד בבועה, הוא הבועה, אנחנו מכים את הקירות השקופים שמסביבנו וזועקים אל העולם, מחכים לישות שתפוצץ אותנו.

אנחנו שוהים בבדידות, הבדידות היא אנחנו.

ובין הזלת דמעה מעין אחת לאחרת (פינג) אנחנו מושחים על עצמנו (פונג) את עול הזפת ומבריקים את שיננו בעוד שכבה של לכה שקופה, שינצוץ, שיקנאו.

היה מדהים, היה הכל.