"בך לא נוגע/ דן תורן

יש דובים גדולים ביער,
ופחד מורגש.
ריקודים מול האש – יש,
ינשופים ונחש.

יש מפלצת בתוך הנהר
רעבה וערה,
אבל החדר חמים-ונעים
ואת ישנה.

הבל פיך התמים
שקט ורוגע,
שום דבר לא מפחיד
בך לא נוגע

יש מלחמה באמצע אירופה
הימים שחורים.
שיירה בורחת בלי בית
מפני הרעים.
יש חיידק משוגע שפוגע
חסר הבחנה
אבל החדר חמים ונעים
ואת ישנה.

הבל פיך החמים

שקט ורוגע

שום דבר לא

מפחיד

בך לא נוגע.

יקירתי,

זה שיר ששרה יהודית רביץ ולא יכולתי שלא

לחשוב עליך כששמעתי אותו.

אני חושבת שאת מיוחדת כ"כ,

ויפה מאוד. יש לי אלייך קרבה

שאני לא יכולה להסביר.

ואולי שום דבר מפחיד- בך לא

נוגע, מן טוהר כזה.

שמרי עליו. אני יכולה

לראות אותך

מאושרת.

יום אחד.

יום יבוא ואני

עוד אכתוב עליך שיר.

שמרי על עצמך,

אוהבת,

."

"...אז יום אחד, קמה לה איזה ילדה צינית כברזל וקרה כאבן ונהיית ממש מקסימה, פתאום היא מחבקת אותי ואוהבת אותי, פתאום היא מתרגשת וצוחקת... יחי ההבדל הדק.

ואז היא מגייסת חניכים ומצחיקה אותם מאוד (כי היא עדיין קצת צינית וקצת גאונה.) ומראה להם את האור, או את הקן וגורמת להם להיות חברים ולהבין שיש רע בעולם ושיש אנשים שבוחרים ברע, ואז הם נהיים חמודים ומנהיגים ואז כל החברה מתמלאת באנשים כאלה ושכר המינימום עולה והאבטלה יורדת ויש שלום עם הערבים ומפסיקים לבנות ערים כי זה מכוער ונותנים לחיות לחיות וגם נותנים לתאילנדים לחיות ואפילו נותנים להם גם יותר משכר מינימום.

והימים עוברים והארץ משנה את פניה ועדיין יש בעיות כי שום דבר לעולם לא יהיה שלם, אבל האנשים הקטנים יותר מאושרים ביומיום, והכל בזכותך. כל הכבוד לך. לך ולקבוצה.

אני מקווה שהמכתב הבא שאכתוב לך יהיה פחות רדוד וזול כמו שזה יצא , זה בעיקר תלוי בכמה אני שבוז והיום רק יום שני... תכתבי לי.

עלי והגשימי. באהבה (לא בציניות) ."