לא היה לי דבר להציע לאיש פרט לבלבול שלי עצמי |
| 7/2003
 חזרתי.
היה כואב, היה קשה, אבל נהניתי, אני מנחשת.
לא. לא נהניתי.
אוף, ההקלדה שלי עילגת.
חזרתי הביתה לפני... פחות מעשר דקות. חיבוק לאחותי, חיבוק לאח שלי-וישר לכאן.
כי זה מה שהתחשק לי.
לא התגעגעתי למחשב. לא לאייסיקיו, לא לישרא, לא לכלום. אני אפילו לא יודעת מה כל כך רציתי ב12 יום האלו שהייתי אי שם, רחוק מחוץ לבית.
שאני עוצרת שניה, נושמת עמוק, אני נזכרת בנקודה הזאתי בכביש, אז, לפני כמעט שבועיים, שעברנו במקום מוכר.
פלאשבק קצר לטיול פסח הזכיר לי שאחד הי"בניקים אמר משהו "הנה, זה המקום ששכבת החושלים הולכת להיות עוד חודשיים".
פחד.
אני גם זוכרת את הרגע הזה שירדנו כמו כלבים מהאוטובוס, שרצנו אל הפלקטים האלו והדפים שהודיעו לנו את השם שלנו, פרטים אישיים, וממש בסוף-את המחנה ומספר החוג.
אורן 2.
כמה ימים בזמן הקרוב אני הולכת לשמוע את השם הזה?
אני אוהב את אורן, אני אוהב את אורן.
זה מה שאני. אוהב את אורן. אוהב את אורן. אוהב את אורן. או כלום.
או כלום.
כל ההתחלות קשות. וההתחלה שלי, לעולם לא נגמרת.
ביום השישי הם נהיו בסדר. לפני יומיים כבר אהבתי אותם.
רק חבל, שכמו כל זכרון-גם מהסמינר הזה יצאתי עם טעם של איכסה מהפה. טעם של שינה, של אי צחצוח שיניים, של רדימות של הלשון.
היתה לי התמוטטות עצבים. כואב לי הראש, והצוואר, נורא, עוד מהניווטים.
הם בטח חושבים שאני מוזרה. כמו כולם.
כנראה זה בגלל שהם צודקים.
אין לנו קייצת, וגם בטח שנת הדרכה. עוד 880 שקל, לפח.
הלכתי להתקלח, ואולי לחטוף תנומה,
עננה.
נ.ב. אורן באדום, אני בבית?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
