11.7.2003, 3 לפנות בוקר.

לילה.

אני שוכבת לי במיטה עם אותם בגדים כבר יומיים, אורות פתוחים, ושמיכה שמכסה לי את הקרסול, רק בשביל לתת לי תחושת בטחון.

אני עייפה.

14 שעות עברו מאז הפעם האחרונה שישנתי. 14 שעות של עירנות מלאה וחילקית, 14 שעות של מנוחה, 14 שעות של כלום.

מבוזבזות, חסרות כל ערך.

מרגישה שהנה, רק לפני שניה פתחתי את העיניים לעוד יום חדש, חם וחסר כל פואנטה. הראשון מזה שבועיים שהתעוררתי על מיטה, מתוך מבנה, בשקט, בלי כל מיני דיבורים ברקע, שירים שזמנם עבר, זמזומי אנשים. סתם-מיטה, חלון, אני. לבד.

כמה אמרתי שהייתי ערה עכשיו? 14 שעות?

הזמן טס כל כך מהר. אפילו לא הרגשתי.

הנה, רק לפני שניה ירדתי לאכול ארוחת בוקר ספק צהריים, רק עכשיו זרקתי על עצמי שורטס וחולצת בטן, רק עכשיו הסתכלתי במראה נושכת שפתיים, רואה שרזיתי ויודעת שאני הולכת להעלות את הכל בבית.

רק עכשיו, לפני כמה שעה? חצי שעה? ראיתי שיער.

התודעה שלי מתחילה להעלות זכרונות מהסרט. מילים על חופש ושלום, על אהבה ומלחמה, על ערכים וסקס פרוע, כולם מחלחלים לי בראש עמוק פנימה, מתערבבים להם כל אחד בלחן שלו.

אני סוגרת את העיניים ועולה לי את התמונה של ברגר, עם הבעה מיואשת, עולה למטוס הזה שהוא יודע מה יהיה הסוף שלו. הוא מאמין באלוהים, מאמין בקלוד, ובעצמו?

התמונה מתחלפת והנה הם עומדים, שמחים ומאושרים מול שורה של קברים. בן 23 היה במותו.

תנו לשמש לזרוח. תנו לשמש לזרוח פנימה.

זו הפעם הרביעית או החמישית שראיתי את הסרט? שיהיה.

קצה הרגל של מתכרבלת עם השמיכה, אני טומנת את הראש בכריות שלי. אני עייפה.

אולי אני ארד למחשב? אני צריכה איכשהו להעביר את כל מה שאני חושבת עכשיו למשהו, ואם אין דף אז שיהיה מסמך דוקיומנטרי.

לא... לא. אין לי כוח לעשות את זה בכל מקרה. אני אחכה למחר, עוד איזה 14 שעות ככה, ואכתוב הכל. או לפחות מה שאני אזכור.

החיים שלי בנויים על זכרונות, שמתחילים להאכל אט אט בתוך המוח, לדהות ולהאבד אי שם בחלל. מידי פעם צפה ועולה תמונה מסויימת מהעבר, אבל אחרי כמה דקות גם היא נעלמת.

אני מתחילה להעלם. בקרוב מאוד, לא יישאר ממני כלום.

הולכים לסרט היום. דיברתי עם חיפושה, אבל היא שבורת לב לגמרי מהחבר שלה, שאף אחד לא יודע מה נסגר איתו. סנוו בכלל בבנימינה, עם אחד שהיא פגשה לפני כמה ימים והנשיקה הראשונה שלה איתו, הפכה להתחרמנות סוערת ועכשיו היא מתגאה לי בטלפון בשני היקים וחצי באזור החזה עד הראש. דני, אהובה משכבר הימים, נשכח תוך שניות.

פוסטי הודיעה לי היום בצער רב וביגון קודר שהיא וחברהּ, ראלף, נפרדו, אחרי שאתמול, בחמש חודשים שלהם-הוא אמר לה שהוא לא שמח להיות איתה. חבל, הם באמת היו הזוג הכי נחמד בשטח.

עדיין אני לא יודעת מה נסגר עם השמועות על תמונות העירום של סאנד, באינטרנט, שצילם כביכול האקס העקשן שלה. אני אישית, לא מאמינה, אבל שווה לבדוק את העניין.

כל כך הרבה שמות, אלוהים. יש כל כך הרבה אנשים בחיים שלי? כדאי לי לעשות מקרא פה בצד, כדי לסמן מה זה מה?

לא. זה בשבילי, כדי לסדר דברים בראש. אני נורא אוהבת איך שהכל נראה. עדיף לקרוא למישהו פרח על יחזקאל.

ואני?

אני עדיין פה, מקלידה, חסרת פואנטה, עייפה כלפי החיים. בלי שום חבר, שום היקי, ואפילו בלי נשיקה ראשונה באמתחת. קורה. הרי כולם יודעים שאני פספוס של החיים, לא?

הנה, גמרתי ט'. ועכשיו, אני סתם נקבה בת 15וחצי אוטוטו י', סוויט סיקסטין וכאלו שטויות.

סוויט סיקסטין מיי אס. אני מתערבת שגם אז, אני אהיה בדיוק באותו מצב של היום, של עכשיו, של שנה שעברה.

שגרה מזדיינת.

עננה.

נ.ב.- אהה... אמא הסתכלה עליי אתמול. אפילו קצת בהתה. אחרי כמה שניות היא אמרה משהו בסגנון "עננה שלי, ממתי נהיית כזאת... כזאת... יפה?"

יופי. עכשיו אני מודעת סופית לעובדה שגם אמא שלי, מולידתי אהובתי, ראתה אותי כמכוערת כל השנים. ממש נהדר.