זה כבר הסוף שבוע השלישי שלי בבית שאני עסוקה בלא להיות בריאה במיוחד. בקודם הקיבה שלי קרסה והייתי עסוקה בעיקר בלהקיא (זה לא היה חכם 4 בירות בשעת צהריים ומיד אחרכך לאכול סטייק, נכון?), לפניו הגרון שלי כאב נורא, ולפניו סגרתי. אבל עכשיו השתדרגתי כמה צעדים קדימה ואני אפילו אוחזת במספר סימפטומים בו זמנית: נזלת, דמע בלתי רצוני מהעיניים (ומהאף, יש לציין), גרון ניחר וכואב והשתעלויות שדוקרות בו, ובכלל מן התנהלות מצוננת כללית שבה כל מילה שלישית שלי היא "אעעההה..".

"החלפנו תפקידים, הא?" אומרת הילה, חולה סדרתית שהפכה בריאה עם גיוסה לצה"ל. ואני, שהעברתי שנת שירות שלמה בלי נזלת אחת (בדרום! עם עוד 14 אנשים בבית צפוף! ואוכל לא מזין! ושעות שינה לא סדירות!), יותר מידי פעמים נמצאת אצל הרופא, על שלל בעיות מונפצות. אפילו אמר אחד החובשים אצלנו "אין יום רופא בלעדייך".

והבעיות מגוונות ואמיתיות להחריד. פריחה לבנה לא מוסברת בעור, דלקת בחניכיים, שיני בינה שצריך לעקור, דלקות עיניים תכופות ואז שחיקת הרירית שמכסה אותה, דלקת בקיבה, שלא לשכוח את בלוטת התריס שלי שפעם בכמה זמן חייבת לעשות בעיות. איזה רופאים לא ראיתי, באמת. היה שבוע אחד שהיו לי 5 הפניות! כל יום בעצם: נוירולוג, קרדיולוג, רופאת נשים, אנדקטרינולוג, רופא עיניים ובדיקות דם. שלא לשכוח שבאותו השבוע הכריחו אותי (נשבעת, ממש התנגדתי לעניין) לנסוע ללשכת הבריאות בב"ש כדי להוכיח בצורה רשמית שאין לי כלבת.

השבוע התחילו לי כאבי תופת בגב, עמדתי מול חניכים ולא הצלחתי להקשיב, שעוד שניה כל המאחורה שלי מתפרק. שהרופא שאל אותי כמה זמן ואם יש איזה משהו שיכול להיות קשור לזה, שאלתי אם זה קשור העובדה שאני לא מרגישה את האצבעות ברגליים שלי כבר תקופה מסוימת.

"כמה זמן?"

"אממ.. שלושה חודשים?"

הוא הרים אליי עיניים. "ורק עכשיו את נזכרת להגיד את זה?"

"אמרתי את זה גם אז, והוא נתן לי כדורים נגד כאב ואמר לי לחזור שבוע אחרכך לבדיקה, אבל שבוע אחרכך בלוטת התריס שלי קרסה וירדתי מהדרכה והתחלנו להתעסק בדברים אחרים.. וגם ככה הרגשתי יותר מידי דברים אז דחיתי את זה קצת".

אז שוב חזרתי לענייני ההפניות, אורתופד ונוירולוג יבדקו אותי ויגידו את מה שהייתי צריכה לשמוע כבר לפני הרבה זמן: תקלי במשקל על הגב שלך. ואולי אז הם יבינו שהעובדה שאני משתמשת בנשק ארוך מאז תחילת השירות הצבאי שלי, אז אי שם לפני שנה ושלוש (היום למעשה), ושאי אפשר להשתמש בו תקופה כלכך ארוכה תוך כדי מאמץ פיזי שנדרש ממפקדת. פשוט אי אפשר. לא לתקופה ארוכה בכל מקרה. ובטח עד שזה יקרה אני כבר אעלם מהאיזור..

מה שרציתי להגיד שהחניכים הלכו ולאט לאט תפס אותי הצינון. בהתחלה הגרון שלי כאב, אחרכך באו שיעולים נוראים שבא לך למות מהם, ובסוף הערב כבר ביליתי עטופה בבגדים ובטישו, נוטפת נזלת, מלהגת דברי טיפשות ששמורים לאנשים חולים, ומכורה לתה.

וואו, כמה תה שתיתי השבוע. לפחות 20 כוסות. בוקר-ערב, בהפסקות הנדירות במהלך היום, והמון בסופ"ש. מהרגע שהגעתי הביתה (שישי בבוקר) כבר הספקתי לגמור חבילה, ואבא נאלץ לקנות קופסה שלמה רק בשבילי. ואתם יודעים, להרדם בכל מיני מקומות, ללבוש מלא בגדים מחממים, להתהלך בבית עם טישו באף ולחלום על עולם שכולו פוך.

ההורים שלי מאשימים את בלוטת התריס (אבל היא מאוזנת עכשיו! אל תעשו לה פיגמליון!), החברים את הראש שלי או את הצבא, ואני רק צריכה להסביר: ככה זה. אני ישנה 5 שעות בלילה ודורשת מעצמי כלכך הרבה כל השבוע, לא נותנת לחיידקים לעלות ולכל הסממנים הקטנים שמעידים לב'תים להביס אותי, ורק כשהחניכים הולכים ואני מרפה קצת, הם קופצים עלי ועושים מהגוף שלי מושבת נופש. ככה זה בעצם.

בכל אופן, אתמול נרדמתי עוד לפני ששבוע סוף נגמרה (האמת שפה זה לא אשמת החולי, זה פשוט לא מצחיק), וקמתי ממש מוקדם ועד עכשיו המצב נראה לא רע: אני מצליחה לנשום מהאף (עם קצת נזלת אבל מילא), הגרון קצת מלוחלח אבל לא כואב, וחוץ מחולשה כללית וחשק עז לנמנם- אני מרגישה ממש בסדר. וזה תמיד ככה, את הסופשבוע אני מבלה בלקרוס ולהתרפא מחדש, כדי להיות מוכנה לעוד שבוע של הדרכה.. גאד דאמיט. אל המלש"בים בדילוגים?

יותר מידי לאחרונה כשאני ואסף רבים (או סתם חשים עצבנות הדדית אחד כלפי השני) ואני עושה את מה שכל בחורה רגילה היתה עושה- הולכת ומקטרת לחברות שלי, אני מקבלת תשובה אחת, והיא דומה מידי.

"אוף.. בנים."

וזה מדהים! זה לא משנה כמעט על איזה נושא, או מה הוא עשה או לא עשה או איזה דבר ברור מאליו הוא לא הבין, אני מספרת לבנות והם פשוט מנידות בראשן בארשת מוכרת של "מה נעשה עם המין הלא מוצלח הזה".

ואני חייבת להגיד שאנחנו לא זוג קנאי יותר מידי. מבחינתי זה ממש בסדר אם הוא לא יבוא לפעמים או יעדיף את החברים שלו עליי, ומבחינתו אני יכולה לישון אצל בנים אפילו באותה מיטה, כי הוא סומך עלי במאה אחוזים. (פעם הייתי אמורה לישון אצל ידיד מערד, ושהסברתי לו שזה לא משנה לו הוא אמר "וואו. הוא יכול להיות גם חבר שלי?")

אבל לפעמים הוא עושה דברים פשוט מעצבנים.

אני אספר סיפור. לפני כחודש ומשהו דיברנו על היומולדת שלי שעתידה לבוא (שבוע הבא, אבל היתה לי אווירת התרגשות יומולדת כבר בסביבות ראש השנה משום מה), והוא קצת גילה לי שליומולדת שלי הוא מתכנן שניסה לצימר באיזור הצפון.

התרגשתי המון כי זה משהו שתמיד רציתי שנעשה (נצא מהמרכז, נטייל) ובכלל כי לא משנה כמה בחורה חכמה אני, אני עדיין נמסה מכל מיני סמלי סטאטוס שמעידים על זוגיות תקינה, ואחד מהם זה לנסוע לצימר זוגי בצפון. חוץ מזה שזה גם ממש נשמע כיף.

אז היומולדת שלי מתקרבת, ומידי פעם אני שואלת "תגיד, כבר הזמנת חדרים?" והוא מרגיע אותי ואומר שהוא יטפל בזה ושלהפסיק להציק. אבל היומולדת מתקרב ואין קול ואין עונה.

לפני שבוע דיברנו על זה שזה ממש קרוב והוא עדיין לא עשה כלום, והוא הבטיח שהשבוע הוא יזמין מקום ויסדר את הכל.

"תגיד" התקשרתי אליו אתמול בבוקר. "מה אני עושה שבוע הבא?"

"מזתומרת?"

"יום שבת הבאה. אני בבית? אני בצפון? אנשים שואלים ואני לא כלכך יודעת מה לענות להם?"

"שבת הבאה.. לא אמרנו שנדחה את זה בשבוע?"

"לא.. לא אמרנו"

"את בטוחה? הייתי בטוח שכן"

"אני צריכה לדעת את הדברים האלו מראש, אתה יודע. אני עדיין בצבא, ימי חופש"

"חבל שבכלל סיפרתי לך. זו היתה אמורה להיות הפתעה, ועכשיו את משתלטת על זה"

"זה פשוט דברים שאני צריכה לדעת! אי אפשר לסגור את זה ברגע האחרון. חוץ מזה שהסיבה שהיית רוצה לא לספר, זה שאם זה באמת לא יקרה כי לא יהיה לך כוח לארגן את זה, אז לא איכזבת אף אחד"

התחלנו להתווכח, הוא אמר שאין לו כוח וניתקנו. אחרכך שלחתי לו הודעה "אוף, למה אתה מעצבן"

והוא בתגובה כתב לי "א-נ-י מעצבן?!"

ולא משנה למי סיפרתי על זה רק הנידה בראש ואמרה "כן, זה מוכר.."

'הם פשוט לא מסוגלים לעשות שום דבר בו זמנית' אמרה לי רותם, חברה בזוגיות ארוכת טווח כבר איזה שנתיים וחצי.

"הם פשוט לא מבינים את ההשלכות של המעשים שלהם" אמרה לי מאיה פעם אחת, קצת אחרי שנפרדה מחבר שלה (בנסיבות לא נעימות). "הם לא מבינים שאם הם עושים משהו או אומרים משהו, או לא עושים- אז זה גורם לנו להרגיש חרא. ושהם צריכים להיות יותר אחראים."

'אני פשוט לא מבינה' כתבתי לו. 'הרי אתה זה שפנאטי כלפי תכנון. אם אתה מתכנן משהו וההתנהגות שלי משנה את התכנון, אתה מתעצבן כלכך. אני רק מנסה להבין מה יהיה'

'טוב, את תמיד צודקת, אני טועה. ביי'

"זה כלכך משפט של חבר שלי!" אמרה הילה. "אנחנו מתווכחים, ואני מנסה להגיד משהו, להסביר. ואז הוא אומר לי "טוב, את צודקת ואני טועה. לילה טוב".

מה יהיה?

"תראי" אמר לי דור פעם, נכס גברי למין הנשי. "יש 14 רמות של אוטיזם, מהקשה לקלה. גברים מדורגים ברמה ה15."

ואחרכך הסביר "פשוט שאומרים לגבר בעיה הוא חושב 'אוקיי, בעיה, בוא נמצא פתרון לה'. שבנות שומעות בעיה הן מתחילות לחשוב איזה עצוב זה, ואיך מי שיש לו את הבעיה מרגיש, ומנסות להזכר באנשים שפעם היה להן את הבעיה הזאת או בעיה דומה שיש להן.. ובגלל זה יש פה קצר בתקשורת. את צריכה ללמד אותו איך להקשיב לך, איך להגיב, מתי צריך לחבק ומתי להגיד. וזה גם בסדר לבקש".

אף פעם לא הייתי חובבת גדולה של ספרי חוכמת הבייגלה למיניה, ומי יגיד ספרי 'איך לגרום לאישה לחשוק בך' או '10 דברים שיגרמו לו להציע נישואים'. אבל עכשיו שאני כבר 9 חודשים בזוגיות, כבר לא צחוק, זה מדהים אותי כמה דברים קורים באמת. אני לא מגדירה את עצמי כבחורה בחורתית יותר מידי, ולא את החבר שלו בתור מאצ'ו (הוא מקסים, באמת, אבל גבריות יתר זה לא הוא), אבל זה מדהים כמה פעמים אנחנו מגיעים למבוי הסתום הזה, בו המילים שלנו נמצאות בתדרים שהאחר לא מסוגל לשמוע. או אולי רק אם מצביעים עליו בדיוק, אבל אם הוא- הוא שקוף.

כיף לי עם הבחור שלי, אבל אנחנו יודעים שיום אחד נפרד. ומצחיק ומוזר לי לחשוב שאני אפלט לעולם הדייטים והחיפוש ואחשוב כל מיני דברים כמו "צריך לחכות כמה ימים לפני שמתקשרים" או "בחורה צריכה לשחק אותה קשה להשגה" שתמיד בזתי להם. אני לא רוצה לחיות בעתיד כמו הסטראוטיפ הנשי זה, על הבחורה שמפחדת מג'וקים וצריכה תמיד שילטפו אותה, שתמיד תחשוב שהיא שמנה ושקניות ירטיטו לה את האיברים הפנימיים. אני לא כזאת ולא רוצה להיות כזאת. אני לא רוצה שהיחסים שלי עם אנשים או עם בנים (שהם סוג של אבטיפוס לגרסא הקיימת?) יהיו מושתתות על אמונות קדומות ומטופשות ותמיד ילכו סחור סחור, ולא דרך ולא יגעו בדברים. אני לא רוצה שבנות יגידו לי קלישאות ושאני אהנהן בראשי ואקבל את העובדה שבנים הם ניאנדרטלים. זה לא נכון בעיניי. אני לא רוצה שזה יהיה נכון בעיניי.

בוא נעשה עצומה נגד דברים קלישאתיים. בואו נהיה דור חדש של בנות מטונפות שקשה להן להקשר ובנים רגישים. סתם, בואו לא, אני מכירה מלא בנות כאלה ומלא בנים כאלה. זה גם קלישאה.

קיצר, בואו פשוט נהיה אמיתיים יותר. ואני צריכה לעשות קצת חושבין עם עצמי ולהבין: יש לי 3 סבוני פנים וקרם לחות, אני מחפשת מצעים יפים, בוכה בלי סיבה במחזור ודורשת מהחבר שלה תמיד להבין גם כשלי אני לא תמיד ברורה. איך לכל השדים הפכתי להיות כזאת בחורה?!

חנוכה בפתח! מרגש  

מי ייתן ותאכלו מלא סופגניות מבלי לבכות על אף קלוריה, ותדליקו כמה שיותר נרות בחנוכיה. חג שמח.