"מישי?"

"כן אמא?"

"את זוכרת שאמרנו לך שעכלה לא תבוא איתנו בסוף לחו"ל?"

עוצמת עיניים, מנסה להזכר. בשעת בוקר הזויה שכזאת (10 כבר, לא?) שהרגע קמתי, זה לא בריא לשאול שאלות רציניות. אני עלולה לענות שאין לי את המפתחות לצוללת.

אה כן, אני נזכרת.

שחזרתי מקורס מד"צים, אחותי הפליטה איזה משהו סטייל "אה כן, בסוף עכלה לא באה איתנו לחו"ל". אני, באותה שניה-הייתי נורא עייפה מהקורס והכל, אבל ניסיתי להבין מתי בדיוק אותה עכלה מדוברת (החברה הכי טובה של אחותי) היתה בכלל אמורה לבוא איתנו מלכתחילה.

"בגלל ה..."

"מצב של אמא שלה."

"כן, המצב. הוא..."

"התדרדר."

לאמא של עכלה היה סרטן, בקיבה, שגילו שנה שעברה. אמא שלי מדברת על זה המון, והיא קרובה נורא למשפחה שלהם. אחותי, וגם עכלה-נמנעות לדבר על הנושא, אז את כל האינפורמציה יש לי מאמא.

פתחתי עיניים. פתאום נפל לי האסימון.

"היא מתה?"

אמא הסתכלה עלי בלי מילים. כואבות לה העיניים, כואב לה הגרון, כואב לה.

חיבקתי אותה. "יהיה בסדר"

"אני יודעת... אני יודעת..."

ההלוויה מחר. לאחותי נורא קשה עם זה, בכל זאת-היא היתה שם יותר בת בית מאשר אצלנו.

אמא שלי לוקחת את זה אפילו יותר גרוע. היא כל הזמן מדברת על אמה המנוחה, שמתה בגיל ממש צעיר-חמישים ומשהו, חודש לפני שאני (ראשונת נכדיה) עלתה לכיתה א', חודש לפני שאח שלי נולד.

לבד, בלי בני משפחה, באמבולנס לבית חולים.

דלקת ריאות כרונית, סרטן.

"חשבתי שהמצב שלה היה יותר טוב..."

"כן, גם הם. אבל ככה זה בסרטן-לשניה אחת הכל משתפר, ואחרי רגע הוא לוקח אותך" היא התחילה לבכות שוב.

עכלה היא הבנאדם החמישי שאני מכירה שאמא שלו נפטרה מסרטן.

יש אותה, ויש אחת בשכבה שלי-כלבת עולם, שאמה נפטרה בכיתה ב'. ואת בלוז, שאמא שלו נפטרה שנה שעברה, ועוד ילד מהכיתה שלי, נשמה כולו, שאמא שלו נפטרה לפני כמה חודשים, ויש את אמא.

5 אנשים, 5 משפחות, 5 קברים.

בשבילי זו רק סטטיסטיקה.

יהי זכרה ברוך.