בזמן מלחמת העולם השניה סבא שלי כמעט מת מטיפוס. קצת לפני שההונגרים פלשו לצ'כיה הוא ואחים שלו הצטרפו לצבא הצ'כי, שמתישהו במהלך המלחמה הפך לצבא הרוסי.  היה קר מאוד ברוסיה בימים ההם (ובעצם, גם היום), אנשים היו רעבים ופצועים, הצפיפות והחוסר הגיינה עזרו לאנשים להדביק אחד את השני וכמו שכולנו מכירים את הרפואה הצבאית, ועוד רוסית, ועוד בזמן מלחמה- המצב היה לא טוב. בשלב מסויים הוא איבד את האחים שלו (הם לא מתו, הוא פשוט איבד אותם), חלה בטיפוס בצורה אנושה וכמעט מת. הרופא שראה אותו הסתכל עליו ואמר לאחיות שאין סיכוי, האיש הזה לא ישרוד את הלילה, ועקב הזמנים הקשים הוציאו אותו מהבית חולים והוא נזרק לערימת הגופות שהיתה מחוצה לו.

"מה אתם עושים" הוא צעק להם באפיסת כוחות בזמן שסחבו את הגופה שלו לקור המקפיא בחוץ. "אני לא מת!" אבל זה לא עזר.

ובכל זאת סבא שלי לא הסכים למות. כשהטיפוס שגור בגופו והוא חסר כוחות, בקור הרוסי שזה בערך 40 מעלות פחות ממה שיש עכשיו, הוא לא הסכים למות. את הלילה ההוא, אולי הארוך בחייו, הוא זחל סנטימטר אחר סנטימטר, גרר את עצמו מהמוות סביבו חזרה לבית חולים. מחוץ לגופות. עד לדלת. את כל המדרגות.

בבוקר האחות הגיעה אליו ובהתה בו מספר שניות. "לא מתת אתמול?"

"כנראה שלא" ואולי הוא גם לא ענה לה, אבל הנסיבות דיברו בעד עצמן. האחות המופתעת העריכה את המאמץ הזה והחליטה שכנראה שהבחור הזה הוא משהו מיוחד, והסכימה לטפל בו עד שיבריא.

אני רוצה להיות בנאדם כזה. להוציא את עצמי מהבורות שאני נופלת אליהם, לגרור את עצמי בכל המדרגות, לא להסכים למות. כזאת בנאדם אני רוצה להיות.

טוב לדעת שיש אנשים במשפחה הזאת שאני יכולה לשאוב מהם השראה.

[מעולם לא פגשתי את סבא שלי. 30 שנה אחרכך הטיפוס השתלט עליו שוב והכניע אותו. הוא מת שאבא שלי היה בן 18. מעניין איזה קשר היה לנו אם הוא היה חי]