אבל לא בא לי.

יש בי צורך עצום לכתוב ולספר וליצור וליצוק מעט מדמיוני או מהמילים האלו שמרחפים לי בראש אל תוך איזה משהו קריא (readable נשמע טוב יותר).

(האמת שמרחפות זה ממש יפה לכל המכוניות המתנגשות שמזמזמות לי בראש)

אבל לא בא לי.

היה לי סופשבוע ארוך ומקסים, כזה שאחריו לא בא לך לחזור לצבא, במיוחד עם כל מה שלחזור לצבא אומר בימים אלו. לצאת מהבועה הזאת של המרכז-צפון שהייתי בה בימים האחרונים ולחזור לדרום.

לפני שבוע או שבועיים שהתחיל כל השטף שאלות של התגידי-מה-אתרוצה-ליומולדת שנורא נאבדתי בו, פתאום עלה לי: יום כיף. איפשהו, בלי להגיד לי איפה. והחברות המקסימות שלי לקחו אותי היום לעין הוד, שם טיילנו וצילמנו, ובסוף גם קנינו מרק באיזה בית קפה באחת הסימטאות. בסוף חזרנו לאוטו, הם פתחו פתאום תרמוס עם סיידר חם, עוגיות, והביאו לי מתנה (מה?! לא הייתן צריכות.. באמת לא ציפיתי) וקנו לי את הספר "ההרצאה האחרונה" ששמעתי עליו וגם נשמע יותר מעניין מ'לפיכך התכנסנו' ששוכב לי בתיק בתור מה שאני אמורה לקרוא.

"היא בטח מאוכזבת. אני אומרת לך, היא בטוח מאוכזבת" אומרת חברה אחת. לצערי הן כבר למודות אכזבות.

"לא, אני ממש שמחה. ממש טוב לי עכשיו" אני מחייכת. הייתי ילדה סתומה. איזה כיף ברגעים קטנים כאלו שמרגישים התבגרות.

יום שישי בערב המאוחר, אני ואסף נכנסים לבקתה היפה הזאת קצת אחרי חצות. הוא עוד שניה מתמוטט (היה חולה נורא כל הסופ"ש) ונכנס לשירותים, אני מסתכלת עוד כמה שניות במראה. אני לובשת ג'ינס בתוך מגפיים (חומות, יפות, שלא מגביהות אותי בכלל), סריג ועליו סריג סגול, של אחותי, כפתורים גדולים- מתוחכם קלות. השיער שלי מתולתל כמו תמיד, אני לא מאופרת. אני לא שמנה, הגוף מעוגל בצורה נשית שסוף סוף קצת הסתדרה עם השנים, הפנים שלי מחודדות, עדיין לא החלטתי אם בצורה יפה. אף מחודד וסולד, שפתיים דקות, לחיים גבוהות. קצת השמנתי בפרצוף, לא יודעת אם זה רע או טוב, אבל הנה. הנני. ככה אני נראית שאני בת 20.

זה מצחיק, בתור ילד קטן או מתבגר זה תמיד נראה לך גדול. גם בגיל 15 או 16. והנה עכשיו אני בת 20. לא נראית יותר מידי אחרת. לבוש שונה, תאורה, החזה קצת גדל, אבל הנני.

אגב התבגרות.

לא רציתי לכתוב ויצא לי. הבל הבלים אבל אתם יודעים איך זה.

לפני שבוע או שבועיים פתאום הבנתי שאני פה כבר יותר מ6 שנים (!!!!!!!!!!). זה ממש המון. זה מגיל 14 עד 20. זה מכיתה ט' עד סוף הצבא. זה שאני מתייחסת לאירוע מסויים, יש סיכוי גדול שאני אוכל לתת אליו לינק. זה מלייאנטה.

לאור העובדה שאני כותבת ופורשת את עצמי לפניכם, אם זה בהצצה או זרקור, אם בלחשוף טפח ולכסות טפחיים, חיטוט בפצעים, היסטוריה מחשבות או לזרוק את כל האיברים הפנימיים על השולחן, לפחות תגידו לי- מי בכלל קורא פה?

(נו תגידו, בחייאת)