התחלתי אותו שקמתי בשמונה, התלבשתי (ג'ינס, סריג שחור וצעיף), צחצחתי שיניים ולקחתי את אמא לעבודה. העתקתי 150 טיוטאות שהיו לי בפלאפון (זה מה שאני עושה עם מחשבות, שולחת לעצמי) למחברת (13 עמודים!!!), שמתי את הפלאפון בתיקון, הסתובבתי קצת בקניון, ישבתי על קפה ומאפה, נהגתי המון, לראשונה מזה 8 חודשים גם אשכרה נהניתי מזה, וחשבתי לעצמי- וואו, איזה בוקר פורה. איך ב3 שעות הספקתי לעשות כלכך הרבה דברים!

ה8 שעות הבאות נראו אחרת לגמרי. בעוד הדרך לחיפה היתה רגילה לגמרי (חוץ ממלא אנשים לא קשורים שראיית פתאום. מכירים את זה שפוגשים פתאום מישהו שלא חשבת עליו שנים, ואז מייד לאחריו עוד 2? כמו מן רצף של אנשים שחשבת ששכחת, הם תמיד באים ביחד, וזה תמיד עושה תחושה טובה)., ההמשך לא היה טוב. הגעתי מוקדם לביה"ח, אז אמרתי- יאללה, אני אקח גלולות. אחרי שלושתרבעי שעה של חיכיון הבנתי שעוד שניה התור שלי ורצתי לנוירולוג, רק כדי לגלות ש12וחצי בפנים (אני הייתי רבע ל3). חיכיתי עוד שעה וחצי לנוירולוג, ורק שהייתי בפנים הבנתי את הסיבה: שלושתרבעי מהזמן הוא רק דיבר בטלפון במקום להתעסק במה שהוא אמור. הוא לא אמר לי שום דבר חשוב ושלח אותי ל6 (!!!) בדיקות נוספות להבין למה לעזאזל איבדתי תחושה ברגליים, אבל גם התבוננות במחשב גילתה לי עוד דבר: יש לי יתר פעילות בבלוטת התריס, שוב. אוח איזה ברוך.

אחרכך חיכיתי עוד חצי שעה לגלולות, ואת הרכבת בדיוק פספסתי. חצי שעה אחריה כבר הייתי בדרך הביתה אבל בטעות פספסתי את התחנה שלי (הרכבת פשוט דילגה על בית יהושוע ונסעה ישר להרצליה! מה הייתי אמורה לעשות, לקפוץ מהקרון?!), ובגלל זה גם את המיניבוס שמגיע פעם בשעה. הגעתי לתחנה בידיעה שאין לי מה לעשות ב55 דקות הקרובות חוץ מלהתבונן במכוניות הנוסעות במבט "אני חיילת מסכנה שגרה בחור ואין לה איך להגיע הביתה" ולקוות שאני אראה מישהו שאני מכירה. זה אל כלכך עבד וכשזה קרה זה היה רק אנשים שאני לא אוהבת (שזה די הרבה אנשים, יש לציין), אז התוכניות לא עבדה. אחרי חצי שעה נשברתי ופניתי למקום היחיד שנשאר לי: ההורים.

אמא היתה במשחק של אח שלי עם האוטו, קיללה את העולם ואחותו ואת העובדה שבאתי לעולם, אבל באה לקחת. בדרך נתקעה בפקק כלכך הרבה זמן שאותה הסעה שעוברת פעם בשעה כבר הגיעה, אבל לא היה לי נעים לעלות עליה אחרי כל מה שהיה. אמא שלי הגיעה, זרקה אותי באיזה צומת 6 קילומטר מהבית בתקווה שיעבור אוטובוס שיושיע אותי. רק אחרי חצי שעה, בגשם, בקור, בלי בטריה בפלאפון (אבוי, המסכנות!) הגיע איזה אוטובוס בר מזל. ורק בשעה 7וחצי הגעתי הביתה.

מה הממצאים מאותם שמונה שעות? נסעתי לחיפה, הוצאתי גלולות, לא הבנתי כלום על מצבי הבריאותי, וחזרתי הביתה.

אבחנה: צבא זה בזבוז זמן. חבל.

ובזמן הזה החניכות האמריקאיות שלי מעלות לפייסבוק תמונות מניו-יורק המושלגת ואת עצמן במעילים ושמלות ערב מאיזה מסיבת בית יאפית.

יא-אללה, איזה בעסה איתם.